לרדת לירושלים או לעלות לירושלים?

במשך אלפי שנות הגלות, בדומה לכל היהודים בעולם, לא פסקו הגעגועים של יהודי אתיופיה לירושלים. היהודים ציפו ליום שבו יוכלו להגיע אליה. ירושלים תפסה מקום מרכזי בהווי חייהם. כל התפילות מלאות בשבחי ירושלים ובתקווה לגאולה, כמו התפילה הבאה: "הללויה שבח לה' הינשאי ירושלם: תיבנה חומתך, ירושלם שערי ירושלם: אליך תפנה תפלה בירושלם דרכי ירושלם בתוך משפטך, ירושלם בתוככי ירושלם הרם קרן ירושלם תשבו, ירושלם ושפך דמם סביב ירושלם שמעו, ירושלם" (התרגום על פי "ספר הפלשים" מאת א"ז אשכולי). התקווה עברה מדור לדור. היו שצמו 9 ימים על כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון, וכן בחודש אב היו שצמו במשך 17 ימים – מראש חודש ועד י"ז בחודש, אף זאת כאבלות על חורבן המקדש. מנהגים רבים קשורים לירושלים. למשל, בזמן התפילה פנו המתפללים לכיוון ירושלים, בזמן שחיטת בהמה ראשה היה מופנה לירושלים, חג הסיגד – אחד הטעמים המרכזיים לציונו היה הכמיהה והתקווה לירושלים. הדבר המדהים והמפתיע הוא דווקא שבעוד שבכל העולם היהודי נהגו להתפלל לעלות לירושלים הרי שבאתיופיה נהגו להתפלל לרדת לירושלים. מה משמעות ההבדל בין שתי התפילות?

בשירו "עבודה שחורה" כותב אהוד בנאי: "האחים כהי העור שבאים מאתיופיה מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה. הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה. הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות. ואני בעיניהם ראיתי איזה אור ומי יידע אם אברהם לא היה שחור". המילים "לשטוף את התמימות" "ראיתי איזה אור" קולעות ומתארות יפה את התרבות היהודית האתיופית. מאיפה מגיעה התמימות הזאת? האם היא חסרון או יתרון? חולשה או חוזקה? ציינו בעבר שבמילון האתיופי אין את המילה 'לא'. מעניין שבתרבות המערבית, במיוחד בישראל, בין היתר, המילה הראשונה שהילד לומד לומר היא 'לא'. ממה זה נובע?

וכאשר בני האדם מתפללים – מהו עיקר התפילה? האם הם מביטים אל תוך עצמם, אל עולם הכוונות שלהם, או מנסים להביט אל מעבר למציאות- להתחקות אחר כוונותיו של הא-לוהים? האם מטרתם היא למסור בקשות לא-לוהים או לקבל ברכה מא-לוהים?

זה השלב להבין את עומק התרבות הדתית של יהודי אתיופיה. התודעה המרכזית אצל המתפלל היהודי האתיופי היא קבלת הברכה והשפע מריבונו של עולם. הרעיון שעיקר התפילה הוא למסור בקשות לא-לוהים נשמע כחוצפה בעיני המתפלל האתיופי. כלומר, בתיאולוגיה האתיופית התנועה איננה מלמטה למעלה; מהאדם לא-לוהים, אלא, התנועה היא מלמעלה למטה; מא-לוהים לאדם. הרעיון שעומד מאחורי התיאולוגיה האתיופית הוא רעיון ההקשבה. האם אני עסוק בלהשמיע לא-לוהים או להקשיב לו? האם תודעתי היא להשמיע לאחר או להאזין לו? האם העיקר הוא לקבל או לתת? המסר שהאדם מקבל בתודעה זאת הוא שיותר משהאדם צריך לשנות את המציאות הוא צריך לקבל אותה, כך שאדם עסוק בלשנות את עצמו במקום להיות עסוק בשינוי האחר. זוהי המשמעות העמוקה של הבקשה לרדת לירושלים ולא לעלות לירושלים.

במקום שבו מבקשים 'לעלות לירושלים' עלולה להיווצר תודעה של פטרנליזם שבה נדגיש את מעלתנו ויתרוננו על פני האחר. כאשר אנו ביקשנו 'לרדת לירושלים' ביקשנו למעשה להדגיש את מעלתו של האחר, ביקשנו להעלות את האמון ההדדי בינינו ולהוריד את החשד, להעלות את האהבה ולהוריד את השנאה. המבקשים לרדת מפני הזולת יזכו לעלות לירושלים ולחיות בה ואילו המבקשים להתעלות מעל הזולת ירושלים לא תוכל להכילם. זהו חלק רוחני חשוב שאנו זקוקים לו, כפי שעולה מדברי הרב קוק בהקדמת הרא"ה לספר "כל מבשר" (1921) על עשרת השבטים. הרב קוק מונה שלושה חסרונות שיש לעם היהודי "החיסרון השלישי, הוא חסרון הטהרה של המידות, שהחל לאכול אותנו ע"י השפעתן של האומות החטאות אשר סבבו אותנו… (כדי) להשלים החיסרון… יבואו בני הרכבים, אלה הנזירים הטפוסיים, ששמשו למשל ולמוסר לכל בית ישראל בנאמנות רוחם…".

כותב ד"ר חיים פרי: "בשיבת ציון יתמלאו שלושה חסרונות של עם ישראל… החיסרון השלישי הוא החומרנות שדבקה בעם ישראל בגלות – שתיקונה מסור לשובם של בני הרכבים. אלה ששימרו את רוח נביאי ישראל בחייהם הצנועים והטהורים".

הקהילה האתיופית כאותם בני רכבים שהיו בתוכם נזירים שמעולם לא שתו יין באתיופיה. התורה שלהם נקראת "אורית" על שם אור התורה. ששימרו ללא כל השפעות מהשתלשלות המסורת הרבנית, ששימרו בחירוף נפש את רוח נביאי ישראל, ביישנים, צנועים וטהורים שביקשו בתפילותיהם לרדת לירושלים. הם אשר ישלימו את החיסרון השלישי. יהודי אתיופיה יחזירו את עם ישראל לדמותו הקולקטיבית המקורית, מבחינה גשמית ומבחינה רוחנית. מתי יהיה זה? כאשר ישובו יהודי אתיופיה היושבים מעבר לנהר הסמבטיון, נהר שגועש כל ששת ימי המעשה ונח מזעפו ביום השבת כדברי הרב קוק: "סמבטיון… הוא חותם השבת בתור קשר עליון היורד ממרומי הקודש ומתגלה במערכות העשייה של עולם השקוע במשקע הטבע החומרי".

כאשר מתפללים 'לרדת לירושלים' מבקשים מהאדם הגאה ומהחברה המערבית על יוהרתה – תודעה של צניעות, ביישנות, הסתפקות במועט ואמון הדדי בין האחד לשני מבני הרכבים. אחתום בברכת של הרב קוק: "שנזכה במהרה בימינו לראות קבוץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, בית ישראל ובית יהודה יחדיו, 'מלכם לפניהם וה' בראשם'" (הקדמה לספר קול מבשר).

(בהר בחוקותי תשפ"ג)