על ספירת העומר

אנו צריכים לצעוד במתינות ובהדרגה, צעד אחר צעד, כמו ספירה המתחילה מהאחד ומגיעה אל המספר השלם

אף על פי שריבון העולמים יכול היה לברוא את עולמו במאמר אחד, העדיף לברואו בעשרה מאמרות. ועל כך אמרו בפרקי אבות [פ"ה א]: "ולמה נברא בעשרה מאמרות? לתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". על סיבה זו נראה שאפשר להוסיף טעם נוסף, שבמעשהו זה לברוא את העולם בעשרה מאמרות בא בורא עולם ללמדנו שהמתינות היא ההנהגה הנכונה, לפעול ולעשות כל דבר ודבר בהדרגה, שלב אחר שלב, בהתאם למדרגתו של האדם, ורק כך יוכל האדם להגיע לשלמותו. רעיון זה שיש לפעול לא בדליגה חד-פעמית, אלא בעליה מתונה של צעד אחר צעד, אנו מוצאים בכמה מקומות בתורה, כמו חלום הסולם של יעקב אבינו, שהיה מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, גם כאן אין המלאכים מתרוממים בדליגה אחת אלא עולים ויורדים בו, שלב אחר שלב. וכך על כל אדם להתעלות בחייו באמצעות סולם, הבנוי שלבים שלבים שאין עולים לשלב הגבוה יותר קודם שעלו על השלב שתחתיו.

בדרך זו מסביר הנצי"ב [בפירושו 'העמק דבר' על החומש] כמה חטאים של אישים בתורה שלא היו עבריינים, אלא אדרבא היו קדושי עליון, וכל חטאם היה ניסיונם לקפוץ למעלות שהיו למעלה ממדרגתם. כמו הנזיר שצריך כפרה על חטא שחטא על הנפש, ומסביר הנצי"ב [במדבר ו יא]: "שציער עצמו מן היין ובקש דבר שגבוה מערכו" וכוונתו: שנצטער מן היין כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש ה', ואמר הכתוב: שמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה נקרא חוטא על נפשו.

זה היה לפי הנצי"ב גם חטאם של מאתים וחמישים נשיאי העדה, שהיו "קראי מועד ואנשי שם", שהצטרפו למחלוקת קרח, ועליהם אמרה התורה: "החטאים האלה בנפשותם", שהם היו חסידי הדור והיו מוכנים למסור נפשם להשיג דבר שהוא למעלה מיכולת השגתם. וכך גם מסביר הנצי"ב [ויקרא י א] את חטא נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה: "שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה' – ואמרה תורה שאעפ"י שאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא ציווה".

רעיון זה של התקדמות והתעלות בהדרגה אפשר להחיל אף על ספירת־העומר שהיא דומה לסולמו של יעקב, שהמספרים שבספירה דומים לשלבים שבסולם, שניהם מביעים את ההתקדמות בהדרגה, זה בתחום המרחב וזה בתחום הזמן. וכמו סולמו של יעקב המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כך גם ספירת־העומר ראשיתה בחג הפסח, ביציאה מעבדות לחירות פיזית, ואחריתה בחג השבועות, יום מתן התורה הנותנת לישראל את חירות הרוח, כדרשת חז"ל: "אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". ספירת־העומר היא הסולם המגשר בין שני עולמות, בין העולם הארצי לעולם השמימי, ולכן ספירת־העומר מתחילה בהבאה קרבן העומר הבא מן השעורים שהוא מאכל בהמה, המסמל את הצד הארצי, ומסתיימת בחג השבועות, בו מביאים את קרבן שתי הלחם, הבא מן החטים שהם מאכל אדם, המסמל את הצד הרוחני. כך שספירת־העומר היא המסלול המוליך אותנו מהחול אל הקודש, מהארצי אל הרוחני, ואת הדרך הזו אנו צריכים לצעוד במתינות ובהדרגה, צעד אחר צעד כמו ספירה המתחילה מהאחד ומגיעה אל המספר השלם: "שבע שבתות תמימות תהינה. עד למחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום".

(אמור תשפ"ג)