זהירות בחיי אדם

העומדים בראש רשויות ממלכתיות או מקומיות, מנהיגי חברה או חינוך, צריכים לראות את השמירה על חיי אדם כערך שקודם לכל דבר אחר

לכהן הגדול יש מעמד מיוחד, וכמה מצוות נכתבו בתורה אך ורק לגביו. מצוות אלה אוסרות על הכהן הגדול להיטמא לכל מת, אף לא לקרובים לו ביותר, ועליו להימנע מכל ביטוי של אבל. אחרי פטירת אביו או אמו, אשתו או מי מילדיו, אסור לכהן הגדול לגדל שערו כאות אבל, לקרוע את בגדו או אף לצאת קמעא מהמקדש כדי ללוות את מתיו. מצוות אלה עלולות לשוות לכהן הגדול תדמית של מי שמתנתק מהעולם וממנהגי דרכו של עולם, ומתנכר לכולם כולל קרוביו ויקיריו.

ואולם, הלכה אחת בתחום שונה לחלוטין זורה מבט אחר על היחס בין הכהן הגדול והעם. בפרשת 'מסעי' נאמר על ההורג נפש בשגגה שעליו לברוח לעיר מקלט "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל" (לה, כה). מדוע הגלות מסתיימת עם מותו של הכהן הגדול? מה הקשר בין הכהן הגדול וההורג בשגגה? חז"ל הסבירו זאת בכך שהתורה מטילה על הכהן הגדול אחריות מסוימת לאסון שאירע: "לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו" (מכות יא, א). מתברר אפוא, שהכהן הגדול לא מנותק מהעם בניתוק שהופך אותו אדיש לסבלם ומנוכר לצרות שפוקדות אותם. אדרבה, עליו להיות מכונס בדאגה לחברה ובתפילה לשלומם ולטובתם.

בזמננו אין כהן גדול, ונתינת הדעת והלב לחיי אדם מוטלת על כל אחד ואחת. כל אדם צריך להשפיע ולפעול במרחב בו יש לאל ידו לעשות, כדי להבטיח שלא תקרנה תקלות שעלולות לעלות בחיי אנוש.

עם זאת, יש מחויבות מיוחדת לכל מי שמשמשים בתפקידי הנהגה. העומדים בראש רשויות ממלכתיות או מקומיות, מנהיגי חברה או חינוך, צריכים לראות את השמירה על חיי אדם כערך נעלה וכמשימה שקודמת לכל דבר אחר. כך ראו עצמם חכמים, כאשר לאחר חורבן הבית השני הם תפסו את עמדות ההנהגה במקום הכוהנים. הם קבעו כללים ותקנות בענייני בטיחות, וחלקם אף טיפלו בנושא זה בשטח.

התורה החמירה מאוד בעניינים של זהירות בחיי אדם. התורה קבעה את העיקרון: "וחי בהם", וחכמים הוסיפו: "ולא שימות בהם", ועוד אמרה התורה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", וחכמים הסבירו שהכוונה גם לשמירת הגוף. ההלכה פירטה דוגמאות ליישום עקרונות אלה וכך נפסק: "ומצוות עשה לבנות ולתקן המקומות שלא תהיה בהם סכנה" (ספר המצוות, קפ"ד), ומצוות לא תעשה מזהירה אותנו "מלהשאיר מכשולים ומוקשים בעירנו שלא יאבדו בהם בני אדם" (שם, רת"ח). מצווה מהתורה להתקין מעקה בבית שנאמר: "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח), ומצווה זו מורה על עיקרון כללי, כלשון הרמב"ם (הלכות רוצח פי"א): "אחד גג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וכל מכשול. אם לא הסירם והניח המכשולים ביטל מצוות עשה ועבר ב'לא תשים דמים'".

בי"א אייר תשע"ח אירע אסון השיטפון בנחל צפית, ובי"ח אייר תשפ"א אירע האסון הכבד במירון. מאסונות שכאלה יש הכרח להסיק מסקנות אופרטיביות, והם צריכים לשמש תמרורי אזהרה לכל אדם בישראל. ריבוי מקרי המוות החטופים בזמננו בתאונות דרכים, בתאונות עבודה ובתאונות הנגרמות בבית ובחצר מחייבים את כולנו לתת את הדעת לשיפורים אפשריים ולעשות מאמצים מירביים למען שמירת החיים.

בשבוע הקרוב יחול ל"ג בעומר, שבכל שנה ושנה גובה נזקים ופצועים, ולעתים מדובר בילדים צעירים. מדי שנה מתרחשים מאות מקרים של פציעות כתוצאה מכוויות, משאיפת עשן מהרעלת CO (פחמן דו-חמצני), מפגיעה בקרשים עם מסמרים, מנזקים של מדורות שיוצאות מכלל שליטה וכדומה. חשוב, לדעתי, להגביל את היקפי המדורות בכל שנה ולהגביר את הפיקוח עליהן.

ימים אלה, בהם אירעו לעמנו צרות רבות מצרינו, הם הזמן הנכון להזכיר את החובה למנוע צרות הבאות מעצמנו. בתקופה זו עלינו לזכור את דברי חכמים: "חמירא סכנתא מאיסורא", וכפי שפסק הרמ"א: "יש לחשוש לספק סכנה יותר מספק איסור" (יו"ד קטז, ה).

לאור דברי חז"ל על הכהן הגדול שנדרש להתפלל על הרוצחים בשגגה, יש לכל אדם בזמננו אחריות להתפלל, לתפעל ולהפעיל כל מה ומי שאפשר כדי לשמור על חיי אדם ושלמותם, וכך יתקיימו בנו דברי חכמים: "אם נזהרין אתם בשפיכות דמים, אני משרה שכינתי ביניכם לעולם" (מדרש הגדול, במדבר לה).

(אמור תשפ"ג)