הרב יגאל גרוס
נחלקו הראשונים בעקבות דברי הגמרא, האם ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או רק מדרבנן
בפרשת השבוע כותבת התורה (כג, טו – טז), שמצווה לספור חמישים יום מהקרבת קרבן העומר המוקרב יום לאחר חג הפסח, עד חג השבועות בו מקריבים קרבן חיטים: "עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַ-ה"'. בעקבות כך נעסוק בהלכות ספירת העומר, ובשאלה האם מותר לשיר או לומר את הנוסח 'הנני מוכן ומזומן' לפני הספירה.
דאורייתא או דרבנן
הגמרא במסכת מנחות מביאה מחלוקת בין האמוראים, כיצד יש לספור את ספירת העומר. א. לדעת אביי והחכמים בבית רב אשי, יש למנות גם שבועות וגם ימים. ב. אמימר חלק וסבר, שיש חובה לספור רק ימים. בטעם הדבר נימק, שמכיוון שהספירה היום היא רק זכר למקדש, אין צורך לספור שבועות.
מחלוקת הראשונים
נחלקו הראשונים בעקבות דברי הגמרא, האם ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או רק מדרבנן:
א. הרמב"ם (תמידין ומוספין ז, כב) פסק, שספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא. הסיבה לפסיקתו היא, שכאמור הנימוק של אמימר שצריך לספור רק ימים הוא משום שהספירה היא 'זכר למקדש' (דהיינו מדרבנן). משמע שאביי החולק וסובר שיש לספור גם שבועות וגם ימים (וכמותו נפסק להלכה) – סובר שגם בזמן הזה הספירה מדאורייתא.
ב. התוספות (מנחות סו ע"א ד"ה זכר) והרא"ש (שם י, מ) חלקו על הרמב"ם וכתבו, שלמרות שיש לספור גם שבועות וגם ימים, ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן בלבד. בטעם הדבר נימק הר"ן (פסחים כח ע"א בדה"ר), שלמרות שהגמרא כותבת שטעמו של אמימר (הסובר שיש לספור רק ימים) הוא זכר למקדש, אביי לא חולק על כך, אלא סובר שזכר למקדש יש לספור ימים ושבועות.
ג. רבינו ירוחם (נתיב ה', חלק ד', מד ע"ג) בגישה שלישית וממוצעת, סבר שספירת השבועות היא מדאורייתא, והימים מדרבנן. הוא נימק, שמלשון הפסוק משמע שרק השבועות תלויים בהבאת העומר ולא הימים, שכן נאמר: "מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה".
בל תוסיף
להלכה נפסק בשולחן ערוך (תפט, ב) כדעת רוב הראשונים, שהספירה בזמן הזה מדרבנן בלבד. משום כך מעיקר הדין אפשר לספור ספירת העומר בין השמשות, אך כדאי לחכות לצאת הכוכבים, כדי לחשוש לדעת הרמב"ם שספירת העומר היא מהתורה (או מחמת שספק דרבנן לקולא רק בדיעבד).
לכאורה, בעקבות פסק השולחן ערוך מתעוררת בעיה הלכתית, הקשורה למחלוקת ראשונים בדיני בל תוסיף. בפרשת ראה (יג, א) כותבת התורה, שיש איסור להוסיף על המצוות או לגרוע מהן. פשוט מסברא, שאין הכוונה למנוע מחכמים לגמרי את היכולת להוסיף, ומשום כך נחלקו הראשונים בביאור הפסוק (ונראה רק חלק מהדעות):
א. הרשב"א (ראש השנה טז ע"ב) ביאר, שהאיסור להוסיף מצוות חל רק על היחיד, אך לבית הדין מותר. ב. הרמב"ם (ממרים ב, ט) ביאר, שגם לחכמים אסור להוסיף מצוות, אבל רק אם יטענו שהציווי מהתורה. לכן ולדוגמא אין בעיה שחכמים יתקנו לחגוג את פורים, ובלבד שיורו שמדובר במצווה דרבנן ולא בציווי מהתורה.
הנני מוכן ומזומן
יוצא שלדעת הרמב"ם, מי שאומר על מצווה מדרבנן שהיא חובה מדאורייתא, עובר על איסור בל תוסיף. אם כך, קשה כיצד לפני ספירת העומר אומרים את נוסח 'לשם ייחוד' הכולל את המילים "הנני מוכן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה", והרי להלכה נפסק שבזמן הזה מדובר במצווה מדרבנן! נחלקו האחרונים ביישוב הקושיה:
א. הרב עובדיה (יחוה דעת ו, כט) והדברי יציב (או"ח ריד) בעקבות קושיה זו נקטו, שנכון להשמיט את המילה 'עשה' ואת 'כמו שכתוב בתורה' מהנוסח של לשם ייחוד ולומר כך: 'הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות ספירת העומר, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו וכו'. באופן זה לא מכריזים שהמצווה היא מדאורייתא, ואין באמירת ה'לשם ייחוד' בל תוסיף.
ב. הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה ניסן – אב) חלק וסבר, שאין צורך לשנות את הנוסח. לדעתו המילים 'מצוות עשה' מהם משמע שמדובר במצווה מדאורייתא אפשר לפרש, שהכוונה למצוות עשה מדרבנן. כמו כן, את המילים 'כמו שכתוב בתורה' אפשר לפרש, שחכמים תיקנו לקיים את מצוות ספירת העומר בהתבסס על ספירת העומר המוזכרת בתורה.
(אמור תשפ"ג)
