קובי פרידחי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)בפרק ו' בשמואל א', לאחר שהפלישתים מוכים מכה קשה בכל מקום אליו ארון ה' מגיע, הם לבסוף מחליטים להחזיר אותו לישראל. הם מעלים את ארון ה' על שתי פרות, שצועדות בביטחון ובשירה לעבר בית שמש, בצירוף זהב ומתנות.
המשלחת מגיעה, ואנשי בית שמש הקוצרים את החיטים בשדות שמחים, מורידים את הארון ומעלים את הפרות לעולה. אולם, בשלב זה מתוארת מגפה עצומה שפוגעת באנשים רבים – חמישים אלף ושבעים איש. ההסבר בפסוק הינו – "כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה'."
עולה השאלה: מה היה חמור כל כך במעשה ראיית הארון, שהביא עליהם מגפה גדולה כל כך? זה לא נשמע הגיוני.
מורי, הרב דוד אסולין, בספרו "אשר רוח בו" על ספר שמואל א', מעמיק בסוגיה ומביא פרשנים שונים. אביא רעיון אחד שציין שם ואחבר אותו לימינו אנו.
הקוצרים בשדות בית שמש חוזים בנס גלוי ומופתי. הפלישתים, שלפני רגע ניצחו במלחמה ושבו את הארון, חוזרים עימו מיוזמתם יחד עם זהב רב. הקרבת הקורבן היא מחווה יפה, אבל על נס כל כך גדול לא היה ראוי להודיע לכל העם? להתכנס לומר שירה והלל? ניכר מהפסוקים שהם נוהגים בכבוד מינימלי כדי שיוכלו מהר לשוב לעבודתם בשדה. אפילו הפרות והפלישתים הבינו את גודל השעה יותר מאשר העם שקיבל את הארון חזרה מבלי לעשות דבר.
ניתן לשים לב לפרט נוסף בפרשייה: בעוד הארון נקרא עד כה "ארון ה'" או "ארון ברית ה'", אנשי בית שמש רואים אותו רק כ"ארון" ומתנהגים בהתאם. במדרש נוסף נאמר כי סרני פלישתים צפו במתרחש, ועל כן העונש היה גדול אף יותר, מתוך חילול ה' שנגלה שם.
אני יכול להבין את אנשי בית שמש. הצער מהכישלון במלחמה וממצב העם היה גדול, החזרה של הארון הייתה אירוע דרמטי לצד השני. כאשר אנחנו חווים טלטלות רגשיות כאלו, לעיתים מה שהכי נרצה לעשות זה להיצמד לשגרה, לעשות את המינימום ולחזור לעבודה.
ולימינו אנו. גם כיום מלווים רגשות מעורבים של הרבה טוב מחזרת החטופים ומהשקט היחסי, לבין הרבה חשש ופחד מההמשך ומהמורכבות של הנעשה כעת ברצועת עזה. אף שהעבודה יכולה לעזור לנו לשמור על שפיות לטווח ארוך, קורא לנו הנביא להצליח לראות את הנס הגלוי המתרחש מול עינינו, לעצור רגע מהחישובים ומהמורכבויות – להודות ולשמוח. כפי שרובנו, תומכי העסקה ומתנגדיה, שמחנו כשראינו את אחינו חוזרים מהשבי בעזה, כך נדע לצד ההיצמדות לשגרה, לשים לב לניסים שקורים לנו מדי יום.
