יעקב ספוקויניאחרי פרשת 'מי מריבה', שהתרחשה בקדש, נאמר: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם… נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר…". מדוע טרח הכתוב לספר לנו שמשה שלח אותם מִקָדֵש? מדוע זה חשוב? על פי מדרש רבה, יש פה כוונה להדגיש את מעלת משה. למרות העונש החמור שקיבל משה, שלא יזכה להכניס את ישראל לארץ, המשיך משה באותו המקום להוביל את עם ישראל לכיוון א"י. יתרה מכך, משה עמד בראש הקרב על המים. אחרי שסיחון ועוג התעקשו למנוע מישראל מים ומעבר לא"י, הפסידו את כל ארצם. עם ישראל בהנהגת משה הגיע עד לנהר הירדן.
hugo-jehanne
הקרב על המושבה 'משמר הירדן' במלחמת העצמאות היה גם קרב על השליטה במימי הירדן. המושבה הוותיקה שכנה בסמוך לגשר 'בנות יעקב'. לגשר הזה יש היסטוריה של קרבות. מימי צאלח א-דין ונפוליאון, ועד הקרב שניהלו הבריטים נגד העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה. הסיבה, הגשר מהווה קו חיבור נוח בין סוריה ובין א"י. המתיישבים הראשונים עלו על הקרקע ב-1884. בניגוד להצלחה הראשונית, נתקלה המושבה בהמשך בבעיות קשות של אספקת מים עקב מיקומה בגובה של 70 מטר מעל הנהר. עד 1923 לא היה מתקן שאיבה. אחרי שהוקם המתקן, חיבלו בו הערבים פעם אחר פעם. איכרים רבים התחלפו באחרים במשך השנים, הן בגלל מחלת הקדחת ובעיית המים, והן עקב התפרעות ערבים. בשנת 1939 עבדו חניכי בית"ר במושבה על מנת לחזק אותה. בחסות עבודה זו, נערך במושבה קורס ארצי למפקדי אצ"ל. הבריטים גילו את המתאמנים בנשק ואסרו את כולם.
בינואר 1947 הגיע למשמר הירדן "גרעין ווג'ווד", קבוצה מאורגנת של חניכי בית"ר מאירופה, משוחררי הצבא הבריטי. מרגע זה פעלו במושבה שני גופי מגן: האיכרים הוותיקים היו קשורים לארגון ה'הגנה' והשתייכו לחטיבת 'לבנוני'. חברי ווג'ווד היו כפופים למפקדת האצ"ל. במסגרת ההכנות לקראת פלישת ארצות ערב, נערכו פעולות בִּיצוּר במושבה. היה ברור שזה לא יספיק, ולכן ביקשו אנשי המושבה מחטיבת לבנוני תגבורת בכוח אדם. כשנענו בשלילה, פנו לאצ"ל.
בתחילת אפריל 1948 יצאה קבוצת תגבורת של אצ"ל ממרכז הארץ למושבה תחת הנהגתו של נתן אלדד, מפקד ההגנה במושבה. כשהגיעה הקבוצה לטבריה, נאמר לאנשיה כי משאית מיוחדת תסיע אותם למושבה. אלא שהיה זה מארב ערמומי של אנשי פלמ"ח, שהסיעו אותם לקיבוץ גינוסר. בקיבוץ השתלטו באלימות על הקבוצה, אסרו את אנשיה ולקחו את נשקיהם. תגבורת זו הייתה חסרה מאוד בקרבות המכריעים.
במאי הופצצה המושבה לראשונה בידי הסורים. ב-5.6 החל הקרב המכריע. כ-500 חיילים סורים תקפו את המושבה מדרום. המגינים נאבקו בהם בעוז והדפום. הסורים הזעיקו תגבורת מצפון, ומטוסיהם הפציצו את היישובים הסמוכים ומנעו תגבורת. למרות זאת, הגיעה תגבורת רגלית אל המושבה. בסיוע שני תותחים קטנים ['נפוליונצ'יקים'], הצליחו להדוף את ההתקפה. כשהשתרר שקט במקום, חזרה התגבורת לבסיסה מצפון למושבה. לשאלת המפקד ענו: כרגע שקט. אם יתחדשו הקרבות, נגיע בתוך 10 דקות.
ב-10.6 מוקדם בבוקר, הצליחה קבוצת חיילים סורית לחדור בחשאי לתוך המושבה. בנוסף, כוח סורי גדול בסיוע מטוסים, ארטילריה ושריון הגיע מצפון, ניתק את המושבה מכל צדדיה, מנע מהתגבורת להגיע וכבש אותה. מעט הלוחמים שנשארו בחיים הסתתרו בתוך בונקר. יו"ר הוועד, סֶגַל, יצא אל הסורים וביקש להיכנע. הוא נורה ונהרג. אח"כ הגיע קצין סורי וקרא למסתתרים לצאת ולהיכנע. 29 לוחמים, מחציתם פצועים, נפלו בשבי. שניים מהם מתו בדמשק. במבצע 'ברוש', חודש אח"כ, נפלו 95 חיילים שלנו בניסיון כושל לכבוש מחדש את המושבה.
בהתאם להסכמי שביתת הנשק, הוכרז השטח כשטח מפורז. כשחזרו המתיישבים מהשבי, התברר להם כי אדמותיהם נמסרו לקיבוץ גדות. לתחושתם, הם הפסידו פעמיים: בקרב על האדמה ובקרב על המים.
Yaakovspok1@gmail.com
