להדליק משואה אל תוך הנשמה

 

הילדים האלו נמנעים מלשתף את ההורים שלהם כי ההורים עסוקים עד מעל לראש. עובדה, הם כל הזמן בודקים את הג'ימייל שלהם ומסתכלים בסמארטפון

 

הדלקת המשואה בידי אופק ראשון הציפה שוב פעם את עניין השיימינג והחרמות שלצערנו רלוונטי תמיד:

רק בעוד שאופק הדליקה משואה ונבחרה לייצג את 'סיירת החרם' שנהנית מיח"צ צמוד ומושקע ונהפכה לדמות כריזמטית בעלת השראה ומסר לאומה, ישנם כרגע אלפי בני נוער שסובלים מהתעללות נפשית ורגשית ולהורים שלהם אין שמץ של מושג איזה גיהינום נפער לילדים שלהם מתחת לרגליים וכל זה בגלל שהחרם שהם עוברים הוא לא מהסוג שעברה אופק, אלא חרם אחר, שונה, בלתי מוכר והוא כמו גז רעיל: לא שומעים אותו, לא רואים אותו, אבל הוא לגמרי יכול להרוג.

הסתכלתי על אופק ראשון וחשבתי על תלמידה שלי ואיך שלפני שלוש שנים היא הייתה הולכת לכל הפעילויות של תנועות הנוער והייתה מעורבת מבחינה חברתית. פעמוני האזהרה שהיו צריכים להידלק להורים מכך שמעל שנה שלמה לא ביקרה אותה ולו חברה אחת, הוחלפו בתחושת שאננות ו'הכול בסדר' לאור זאת, שבתם יצאה תדיר לפעילויות ביחד עם החברות שלה: פעם סרט, פעם באולינג, פעם לסניף.

לאחר מכן תספר לי אמא בכאב ובדמעות איך שהיא החליטה פעם אחת לבדוק לה את המכשיר וקבוצות הוואטסאפ שלה ולא הבחינה בשום דבר חשוד כמו למשל עלבונות או שפה לא יפה שהייתה מופנית כלפי הבת שלה מפי החברות. לטענתה לא הייתה שום כתובת על הקיר. שום רמז. כלום.

רק כשהבת שלהם הלכה והצטמצמה להם מול העיניים והתחילה להשאיר יותר ויותר אוכל בצלחת, משהו התחיל לדגדג להם: מסתבר שהילדה שלהם פיתחה הפרעות אכילה וזאת לאחר שכמה חברות שלה העירו לה פעם אחת על משקל גופה ומעבר לכך היו מתעלמות ממנה, משפילות אותה ונוהגות 'לרדת' עליה כל אימת שהרהיבה עוז לפתוח את הפה.

אצלי, בבית ספר, הכול היה דבש. הן ענו לה והתייחסו אליה כרגיל. רק אחר הצהריים ואחרי שעות הלימודים הן החליטו להתיז את הרעל שלהן כלפיה.

התלמידה שלי לא עברה חרם במובן המקובל של המילה: החברות שלה דיברו איתה ואף הזמינו אותה לפעילויות חברתיות, אבל הן דאגו לכתוש לה את הנשמה. לצלק לה את הנפש ולהקיז את דמה באופן מתמשך ומובנה: לא בפראות. לא בצעקות. לא ברעש. בדממה. בהנהוני ראש ובקריצות מבט. חרם שקט.

לאט לאט הבחינו הוריה איך שהיא מתכנסת לתוך עצמה.

עד שיום אחד ההורים שלה היו בטוחים שהיא הלכה לפעילות חברתית בסניף והם מצאו אותה על הספסל לבד בשתיים עשרה בלילה. שום סניף ושום נעליים. התברר להם שהיא שכבר מעל לחודש ימים מפברקת את היציאות שלה לפעילויות החברתיות.

למה היא פשוט לא סיפרה להורים שלה? שיתפה אותם? הם נראו לה כל כך עסוקים עד שהיא לא רצתה להטריד אותם עם הבעיות שלה…

אילו ההורים שלה פשוט היו יושבים ומדברים איתה ומזמינים אותה לשיחת עומק, ייתכן וכל מיני דברים היו צפים, כמו למשל השיתוף על כך שהחברות שלה לא מפסיקות להוריד לה ולרדת עליה אחר הצהריים.

אופק ראשון הדליקה משואה ואני שוב פעם חשבתי על כל אלפי הילדים שלא עוברים חרם מקובל וסטנדרטי אלא מוקנטים ומוקטנים בידי החברים שלהם שלא מפסיקים להוריד להם. והילדים האלו נמנעים מלשתף את ההורים שלהם כי ההורים עסוקים עד מעל לראש. עובדה, הם כל הזמן בודקים את הג'ימייל שלהם ומסתכלים בסמארטפון. ובכלל, למי יש כוח לנהל שיחות עמוק עם הילדים במאה ה-21?

והילדים האלו ימשיכו לסבול בשקט, ולהתכנס אל תוך עצמם ולהרעיב את עצמם בגלל שכל מיני חברים קוראים להם בכינויי גנאי. בשקט. בעורמה. מחוץ לגבולות בית הספר.

והילדים האלו ימשיכו לחכות שאולי כבר סוף סוף, ההורים שלהם ישכילו לעצור רגע, להזמין אותם לכוס קפה או שוקו ולהסתכל לתוך הנשמה שלהם ולראות מה בדיוק הולך שם. בשביל שזה יקרה לא צריך אבוקה גדולה כמו בהדלקת המשואות, מספיקות גם כמה דקות איכותיות של שיח עמוק וכנה, משתף ופתוח.

לפעמים השיחה הקטנה הזו, יכולה להיות ההבדל בין גן עדן לגיהינום.

***

הורים, ספרו לילדים שלכם על נטע לקס, תלמידת כיתה יא באולפנת בני עקיבא שירת הים, שזכתה בתואר סגנית כלת התנ"ך העולמית. תספרו על ההתמדה המופלאה שלה ועל כוח הרצון האדיר שלה, שדחף אותה ללמוד שוב ושוב ושוב, למרות שנחלה כישלון חרוץ בשלבים המוקדמים. דברו איתם על הצבת יעדים ועל כך שנטע למדה במשך 7 שעות כל יום בשביל להשיג את היעדים האלו.

יש הרבה גיבורות תרבות שהנוער שלנו מעריץ. נטע לקס וסיפור חייה, הנחישות מעוררת ההשראה שלה – צריכה להיות חלק מהדמויות אותן הנוער רוצה וצריך לחקות. כל הכבוד נטע!

(אמור תשפ"ג)