מי שמצליחים לצאת משגרת המצוות

אחד האתגרים הגדולים ביותר שניצבים לפני כל עובד ה' הוא המאבק המתמיד בשגרה המונוטונית, החוזרת על עצמה, ושוחקת את האדם עד דק.

לאחר אלפי תפילות, ומאות מעגלי חגים, הופכת אצל רבים מאתנו עשיית המצוות למעשה כמעט-אוטומטי, נטול כוונה וחסר רגש. וכבר הנביא ישעיהו זועק חמס, על אלו ההופכים את תפילתם למעשה קַר ועָקָר, נטוּל כל כוונה, מן הפה ולחוץ: "וַיֹּאמֶר ה', יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו, וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה".

לאחר שהכתוב מתאר את אהרן מדליק את המנורה ומעלה את הנרות דְבַר יום ביומו, הוא מוסיף: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", שעליו הוסיפו חז"ל ודרשו: "מלמד שלא שינה".

והקושיה עולה כמאליה: וכי תעלה על דעתנו שאהרן הכהן "יְשַנֶה" מן המצווה ולא יעשה את אשר צווה? וכי מאן דהוא יסבור שאהרן לא ימלא את חובתו בדיוק "כאשר ציווה ה' את משה"? ומה מקום להוספה זו?

חסידים, ראשונים כאחרונים, פירשו פסוק זה על דרך הדרש: "מלמד שלא שינה" – באותה התלהבות שבה הדליק אהרן את המנורה ביום הראשון, בפעם הראשונה, כך עשה גם ביום השני, וביום העשירי, ובחלוף חודש, וחודשיים ושנה. בכל יום ויום הייתה עליו המצווה כחדשה, וחביבה עד לאחת.

ה"אֵש" שדלקה במנורה, לא הייתה אפוא אֵש רגעית, אלא "אֵש תמיד". בכל רגע בוערת ולוהטת, ממש כבראשונה.

בעולמה של חסידות היה עיקרון זה, של "המחדש בטובו בכל יום תמיד", לאבן יסוד. גדולי החסידות הציעו דרכים שונות להורות את האדם כיצד יעמול ויחדש בכל יום את עבודת ה' שלו, עד שזו תהא רעננה ומלאת חִיוּת.

ביטוי נוקב ויפהפה לכך ניתן בדבריו של פרופ' ר' אברהם יהושע השל, שבסגנון כתיבתו המיוחד החיה עולמות שלמים של תורה ומצוות. כך בספרו הנודע על השבת ומשמעותה לאדם בימינו, כך ב"תורה מן השמים", ב"אלוקים מבקש את האדם", וכך בשאר ספריו ומאמריו.

משהו מסוד הרעננות הזו חשף השל בדברים שכתב בחיבורו על דמותו המופלאה של הרבי מקוצק: "זהו עבורי הציווי החסידי העליון: אל תהיה זקן. אל תהיה עבש. ראה את החיים כמלאי דלתות. חלקן פתוחות, חלקן סגורות. עליך לדעת כיצד לפתוח אותן. אך מה המפתח? המפתח הוא שיר. כפי שארע ליהודי מהסיפור החסידי, שהופתע פתאום כאשר קוזק בא לביתו ואמר: 'שמעתי שאתה חזן. שיר לי שיר!'. היהודי המסכן לא הבין רוסית, אך למרבה המזל אשתו הבינה. 'הוא רוצה שתשיר לו 'ניגון' [לחן חסידי ללא מילים]', אמרה לבעלה. היהודי היה מפוחד, אך עדיין שר 'ניגון'; לא לחן עצוב, אלא רווי כנות. ואולם, כאשר היהודי סיים, הקוזק הכה אותו. 'למה הוא מכה אותי?', הוא שאל את אשתו במבוכה. היא הפנתה אפוא את שאלתו לקוזק, שהשיב שהוא לא אוהב את ה'ניגון' הזה, הוא רוצה אחר. היהודי שר לו 'ניגון' אחר, אך הקוזק לא אהב גם אותו. והיהודי חטף עוד מכות". וכך סיים השל: "אולי אלו חיי שלי. אני תמיד מנסה לשיר 'ניגון'. אני כותב ספר אחד, והקוזק נותן לי מכה. אז אני מנסה לכתוב ספר אחר. הקוזק עשוי להיות גומל־החסד הגדול ביותר שלי".

בחלקו השני של הספר, מפתח השל רעיון זה ומקצינו עוד יותר. ולא לחינם זכה ספר זה לכותרת "חסידים עד הקצה", ביטוי שבו תיאר הרבי מקוצק את חבורת חסידיו, ותאם את אורח חייו שלו עצמו (באחרית ימיו הסתגר הרבי בחדרו למשך 20 שנה!!). חבורה שהביאה לשיא את "המרד הקדוש" בחסידות פולין, לפני כמאתיים שנה. חבורה שעומדת כולה בסימן האש והאמת. האש הבוערת, המאירה אך גם שורפת, והאמת הנוקבת, היורדת לשיתין, ומסלקת מעליה כל בדל של זיוף ושקר.

בהקדמתו לספר, שהיא יצירה בפני עצמה, עומד ד"ר דרור בונדי, גואל משנתו של השל ומתרגמה לציבור הישראלי בעברית, על האש הגדולה הזו. לצד תיאור משנתו של הרבי מקוצק והשוואתה עם משנת הבעל-שם-טוב, עומד בונדי – בעקבות השל – על קווי ההשקה המרתקים שבין דרכו של הרבי החסידי, לבין דרכו של סרן קירקגור, הפילוסוף האקזיסטנציאליסט שהוביל מרד מקביל, ב'חצרו'- שלו.

לצד סיפור ילדותו של הרבי מקוצק, מתוארת דרכו המוקצנת והמרדנית, שלא נחה לרגע מזעפה. בדברי הקדמתו, המתחקים – כמו בעלילה בלשית – אחר גלגוליו של 'סיפור הקוזק', חושף בונדי נוסח שונה לחלוטין שלו, שלפיו לא הקוזק הוא זה שמכה את החסיד המשורר בקול ובעוז נוכח עיניה המפוחדות והמשתאות של רעייתו,  אלא החסיד – הוא-הוא השל – הוא זה שמכה את עצמו!

כשנשאל פעם מדוע הוא כותב כל כך הרבה, השיב השל: "אני הקוזק של עצמי. כל פעם שאני קורא את מה שכתבתי, אני אומר לעצמי, 'אני לא אוהב את זה. זה לא טוב מספיק. כתוב משהו אחר'. וכך אני כותב וכותב וכותב".

"מלמד שלא שינה".

לא 'אישה', אשת חסיד, אלא אֵש.

אֵש תמיד, בְּעֵרָה פנימית ותמידית, המתחדשת בכל יום תמיד.

לא 'קוזק' זר, חיצוני, אלא האדם גופו, המייסר את עצמו, מפעיל כל העת חוש ביקורת עצמית ותוֹבְעָנוּת מתמדת, ודואג לכך שהאֵש הפנימית שבקרבו לא תכבה.

זה סוד היצירה וזה סוד קסמו של אהרן הכהן, המסוגל להפוך גם מעשה שגרה קטנטן, יומיומי, "מצוות אנשים מלומדה" של הדלקת נרות, למעיין נובע של התלהבות ועבודת ה'. וממנו נלמד – וכן נעשה.

(בהעלותך תשפ"ג)