מה תעדיף התורה – תחרות או בלעדיות לשוק המקומי?

המסר העולה מהתורה, שגם אם יש שיקולים כלכליים של תחרות ורווחיות, יש לשקול גם שיקול מוסרי של תמיכה במי שקרוב לנו

אחת לכמה שנים, ובעיקר כאשר ישנה האטה במשק, עולה מחדש סוגיית עידוד צריכת מוצרי "כחול לבן" כחלק מרצונה של הממשלה להגביר את הפעילות הכלכלית המקומית. ההנחה היא שהגדלת הביקוש למוצרי "כחול לבן", תחזק את היצרנים המקומיים, תגדיל את פעילותם הכלכלית, תוסיף מקומות עבודה ותצמצם את ממדי האבטלה ההולכים וגדלים בעת האטה ומיתון. מצד שני, טוענים המתנגדים כי יצירת העדפה מתקנת  עלולה לפגוע ברמת הרווחה של הפרט, וכי תחרות המתקיימת בין יצרנים מקומיים בלבד אינה תחרות אמת. רק חשיפה לייבוא תבטיח רמת מחירים התואמת את המקובל בעולם ותקל על האזרחים כאן. לכן, השאלה היא האם נפעל להפחית את המחירים על מוצרי המזון לציבור או שנמשיך לשמור על רמתם הגבוהה כדי להגן על המפעלים והעובדים?

בפרשתנו קיים עיסוק נרחב בנושאים כלכליים וחכמים דייקו מלשון הפסוקים תובנה הקשורה לסוגייתנו: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". אמנם הפסוק עוסק באיסור הונאה, אולם בשולי הדברים ניתן לדייק שהמכירה היא ליהודי – "עמיתך".

כך דורשים חז"ל בספרא בהר (ג,ג): "מנין כשהוא מוכר לא תהיה מוכר אלא לעמיתיך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך…". עולה מכאן שיש להעדיף משא ומתן עם יהודי, על מנת שלא תיפגע פרנסתו. האמירה היא כללית והגבולות אינם ברורים. האם חייבים לקנות מיהודי גם אם הקניה מהגוי תהיה זולה יותר?

לפני כ- 500 שנים הדפיס מהר"ם מפדואה את ספר משנה תורה לרמב"ם. המהדורה נגנבה מבית הדפוס והגנב, שהיה גוי, החל לשווק את הספר במחיר מוזל. הוצאות ההכנה המקורית לדפוס היו גבוהות, ואילו הגנב, ש"חסך" הוצאות אלה, יכול היה למכור את הספר במחיר נמוך באופן משמעותי ממחירו המקורי. הרמ"א פסק שיש להעדיף את מהדורתו של המהר"ם. אחד מנימוקיו היה, שיש להעדיף לקנות מיהודי מאשר מגוי למרות שהקנייה מהגוי היתה זולה משמעותית (תשובות הרמ"א סימן י'). אולם, היו פוסקים שסברו שרק כאשר מדובר בהפרש מועט יש להעדיף את היהודי על הגוי (עטרת פז חלק א חו"מ סימן י). בפסיקתא הביאו (פסיקתא זוטרתא ויקרא, בהר עא ע"ב): "למדה תורה דרך ארץ שלא תהא מוכר אלא לעמיתך ולא תהיה קונה אלא מיד עמיתך".

עד היום ניטש ויכוח בין תעשיינים החותרים לתעשייה חזקה ונלחמים לצמצם את הייבוא לבין  פעילי המחאות ויוקר המחייה, שסבורים שניתן להוריד מחירים על ידי הגדלת הייבוא. אלו הם שני אינטרסים מנוגדים שיש להכריע בהם. נראה שהפתרון צריך להיות תמהיל ואיזון נכון, בין הייצור לייבוא, בין שוק מקומי לשוק תחרותי. המסר העולה מהתורה הוא, שגם אם יש שיקולים כלכליים של תחרות ורווחיות, יש לשקול גם שיקול מוסרי של תמיכה במי שקרוב לנו. אל לנו לקדש רק את ערך הכדאיות והתחרות אלא יש לתת מקום להתחשבות באלו שקרובים אלינו ולעודד גם ייצור מקומי חזק.

בנוסף לשיקולים הללו יש לזכור שלמטבע שני צדדים וצמצום הייבוא עלול לגרום לפגיעה בייצוא. ייתכן והפתרון ברמה הלאומית נמצא באחד מסעיפיה של הרפורמה בתחום החקלאות, בה החנויות התבקשו לציין ליד התוצרת אם היא מקומית או מיובאת. כך המדינה מציעה את האפשרויות השונות, והלקוח הוא זה שמחליט, האם להעדיף תוצרת מקומית יקרה או תוצרת חוץ זולה יותר. ההחלטה המוסרית מופקדת בידיו של הלקוח. כמו כן ראוי לחדד שאלה נוספת- האם יהיה נכון להעדיף את חוסנם של המפעלים על פני הצרכן הישראלי שיקנה במחירים ללא תחרות?! זו סוגיה  מאתגרת והפסיקה חייבת לשקלל ברגישות ובשיקול דעת מעמיק את כל המרכיבים הקשורים לשאלה זו.

(בהר בחוקותי תשפ"ג)