צניעות הלבוש – חלק ב'

התחלנו ברשימה הקודמת לדון בצניעות הלבוש הנדרשת בהלכה. הבאנו את דברי התלמוד 'טפח באשה ערווה' ו'שוק באישה ערווה' וראינו כי הגמרא והפוסקים מפרשים דין זה לעניין אמירת קריאת שמע בלבד. דהיינו: ההלכה אוסרת על הבעל לקרוא קריאת שמע כנגד מקומות המגולים באישה; אך אין כאן חיוב על האישה בהכרח לכסותם. מניין אם כן מגיעות הלכות צניעות הלבוש?
המקום היחיד שבו מופיע קוד לבוש מסוים לאישה הוא במסכת כתובות (עב, א – עב, ב). המשנה פוסקת כי נשים העוברות על דת יהודית מאבדות את זכותן בכתובה. ואיזוהי דת יהודית? "יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם". הגמרא בהמשך מסבירה מה הבעיה עם מי שטווה בשוק:
"טווה בשוק. אמר רב יהודה אמר שמואל: במראה זרועותיה לבני אדם".
מנהג בנות ישראל היה לא לטוות ברשות הרבים, כדי שלא יחשפו את זרועותיהן. הרב נחום רבינוביץ' (שו"ת שיח נחום סימן קז) מוכיח מן הרמב"ם כי הבעיה לא הייתה בעצם חשיפת הזרועות – שכן מוכח ממקורות שונים שחלק מהזרועות כן היה חשוף – אלא בהרמת הזרועות בצורה כזו שתחשוף את בית השחי. על כן הוא מסיק להלכה שדי בכך שרוב הזרוע (החלק בין הכתף למרפק) יהיה מכוסה, בכפוף לכללי הלבוש המקובלים בחברה הדתית. בכל מקרה, הנה מצאנו כאן חיוב על הנשים לכסות את גופן, ולכאורה נמצא בסיס לתחושות הנשים שחשות כי ההלכה מכסה אותן רק כדי להציל את הגברים מיצר הרע.
אך לא היא. יש לשים לב להקשר הכללי שבו הדברים נאמרו. במשנה לא הוזכרה רק מי שטווה בשוק אלא גם מי שמדברת עם כל אדם, ולדעות אחרות גם מי שמקללת את אבי בעלה בפניו ומי שמדברת עם בעלה על עסקי תשמיש בקול רם. מה המשותף לכל הללו? ודאי וודאי שמה שעומד ברקע הדברים איננו הגנה מפני יצר הרע של הגברים. מדובר ב'דת יהודית', היינו במנהגי צניעות שאמצו הנשים היהודיות לצורך עצמן, כדי לשמור על מעמדן וכבודן בחברה ולא להתנהג באופן זול ופרובוקטיבי. אמנם, חלק מהנהגה זו נוגע גם לכיסוי חלקים בגוף, אך זהו רק חלק מהעניין. העיקר הוא מכלול ההתנהגות של האישה.
נמצא שכשהלכה דורשת מצד מנהגי דת יהודית לא לחשוף את הזרועות היא לא אומרת זו ממקום של החפצה או מרצון להגן על הגברים מצד הנשים, אלא בדיוק להפך – כדי לשמר נורמת התנהגות מסוימת למען כבודן של הנשים. יש כאן אמירה ערכית חיובית המבקשת להעצים את האישה, ולא חס וחלילה להפוך אותה לאובייקט. יש עוד לשים לב כי אפילו במקור זה לא נאמר במפורש שעל הנשים לכסות זרועותיהן אלא רק שמי שעושה כן מאבדת כתובה. משמע, נורמה ערכית לפנינו ולא איסור הלכתי מפורש.
מבחינה זו, זהה 'דת יהודית' זו להלכות לבוש אחרות שנאמרו ביחס לגברים. גם עליהם נאסר ללכת עם בגדים שקופים או בולטים (רמב"ם הלכות דעות ה, ט), ואינני רואה כל הבדל בין הנשים שחושפות זרועתיהן ובין גברים (ובמיוחד תלמידי חכמים!) הלובשים חולצות קצרות ובהרימם את ידיהם חושפים את בית שחיים. ההבדל היחיד ביניהם הוא, שמפאת דיני הנישואין, אצל האישה עשויה להיות לכך השפעה על דיני הכתובה, ואצל הגבר לא. אבל זה ההבדל היחיד; מבחינה ערכית זהים האיסורים לחלוטין.
עיון קצר זה מלמד, שהצניעות בלבוש איננה איסור ומסופקני אם זאת אף הלכה. מדובר בנורמה מוסרית שבנות ובני ישראל מחויבים לה, לא בגלל מבטים מצד המין השני אלא בגלל כבודן ומעמדן האישי. ומדוע כל כך חשוב להבהיר שמדובר בנורמה מוסרית ולא באיסור הלכתי? משתי סיבות:
א. נורמה מוסרית מבהירה כי מדובר על דבר שנעשה לתועלת הנשים עצמן ולא כדי להציל את הגברים מיצרם הרע, כפי שאמרנו לעיל.
ב. מי שרואה באורך הלבוש הלכה פסוקה, מדבר בעניין זה בדרך כלל בסנטימטרים – עד כמה מותר לחשוף, מעל הזרוע/ברך או מתחת וכו'. אך מי שמבין שמדובר בעניין ערכי-מוסרי, יודע כי השיקולים כאן רחבים יותר ותלויים בסגנון, בצורה ובצבע (לא נדיר למצוא נשים הלובשות בגדים באורך ה"מחמיר", באופן הכי לא צנוע שיש, וכן להפך). זו הסיבה לכך שהרב רבינוביץ' (בתשובתו לעיל) תלה בהרבה את העניין בסגנון המקובל בחברה הדתית שאליה משתייך האדם. מקומות שונים מממשים ערכים בצורות שונות, וכל אחד הוא לגיטימי במקומו הוא.
על כן, הן לטובת הצניעות והן לטובת ההלכה, חשוב להציג את הדברים בצורה נכונה. צניעות בלבוש היא חלק מקוד מוסרי שכל גבר וכל אשה מחויבים אליו בהיותם ברואים בצלם א-להים. וכיצד יממשו זאת? כמו כל שאלה ערכית, גם כאן צריך לתת מקום למגוון רחב של שיקולים. מה שברור הוא שהדבר לא ייפתר באמצעות מד-אורך בלבד.
(קרח תשס"ה)