הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)איך להתייחס לזיקנה ? יש בה ממד אובייקטיבי מובהק, שתואר בצורה דרמטית על ידי קהלת: "…עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם. ביום שיזועו שמרי הבית והתעוותו אנשי החיל ובטלו הטוחנות כי מיעטו וחשכו הרואות בארובות. וסגרו דלתיים בשוק בשפל קול הטחנה, ויקום לקול הציפור וישחו כל בנות השיר…". ברם, כמו כל מציאות אובייקטיבית – ביסודו של דבר הכל תלוי בנקודות המבט, וגם כאן מדובר בתנועות שונות ומגוונות: של המזדקן, של המתבונן בו, של המודע לזיקנה בכללה, ועוד ועוד.
גם בנושא זה יש עימות מתמיד בין העולם התרבותי כפי שאנו חיים בו כיום, ובין מה שמובע לאורך כל דרכה של תורה – בפשט, בהלכה ובמדרש. מסיבות שונות, "העולם שייך לצעירים", וההזדקנות נתפשת כאסון שנגזר על המין האנושי. מבט זה מחולל תוצאות שונות, חלקן חמורות מאוד: הוא מוציא את הזקן ממעגל החיים המשפחתי; התפישה העצמית שלו היא הפיכתו לנטל, עד כדי הערצה נוראה של אלה שנוטלים נפשם בכפם; אנחנו מאבדים את התבונה והבגרות הנולדת ממבט ארוך טווח על תופעות; להסתכלות זו גם תוצאה הפוכה – מבטו הבז והמזלזל של הזקן בנעורים פורצי הדרך, ועוד ועוד. חשוב להדגיש כאמור כי המציאות האובייקטיבית מחוללת את הרקע לתגובות אלה, אך בסופו של דבר הכל תלוי בבחירתו של האדם.
שכן, בדרכה של תורה אנו מוצאים יחס שמציג גם את הצד השני של המטבע. למן המבט המיוחד, שביטא אותו איוב: "בישישים חכמה, ואורך ימים תבונה", דרך המצוות המיוחדות של "מפני שיבה תקום", ועד לראיית הזדקנותו של אדם כאחת התחנות שהוא עובר בחייו: כשם שהנעורים לא נודעו רק להיות משרתי הבגרות, אלא שיש להם תפקיד בפני עצמו, גם הזיקנה אינה איסוף החיים וסיכומם, אלא בעלי תפקיד. עצם העובדה שאדם נזקק אינה רק לבושתו, אלא היא גם חלק מעיצוב דמותו, ואחריות הסובבים אותו; המבט המבוגר והמפוקח הוא אחד המבטים התורמים לדרכו של עולם, וכדו'.
ואכן, מדרש תנחומא הפותח את פרשת השבוע מתאר את בקשתו של אברהם אבינו – לזכות אותו בהבחנה שבין צעיר וזקן. לאחר שהקב"ה משבח את אברהם ביפי עמדתו בסדום, "מתלונן" אברהם אבינו "אי זה היופי שלי ? אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין האב לבן, מפני שהיה אדם חי מאה ומאתים שנה ולא היה מזקין ! אמר אברהם: רבש"ע צריך אתה להפריש בין האב לבן ובין נער לזקן שיתכבד הזקן בנער, א"ל הקדוש ברוך הוא חייך ממך אני מתחיל…" עטרת תפארת שיבה (משלי טז), והדר זקנים שיבה (שם /משלי/ כ), לכך נאמר ואברהם זקן".
פרשת השבוע מהווה אפוא הזדמנות להעלות תחנת חיים שכל אחד מאתנו יבורך אם יגיע אליה – הזיקנה – ואת היחס אליה. את המבט של האדם הזקן על עצמו; את עולמם של הצעירים; את ההזדמנות לכונן יחס מיוחד בין הורי הורים ובין ילדי ילדים; את ההתחשבות; את החסד ואת הדין; את ההתכוננות לזיקנה; את בדידותם של סבא וסבתא, והגאולה ממנה, ועוד ועוד. ביום בו נשנה את נקודת המבט של המציאות האובייקטיבית הקשה – נדע שאנו עושים עוד צעד בתיקונו של עולם ובכינונו על יסודות החסד והצדק המדויקים יותר, וביחס עם זה – נהיה כולנו הרבה יותר אנושיים, רכים ומעצימים. (חיי שרה תשע"ח)
