אם אין שלום אין כלום – על הזזת ימי זיכרון

פרופסור אביעד הכהן סיפר שבשני מקומות בתפילה הקהל ממתין לרב עד שיסיים – בתפילת שמונה עשרה ובקריאת שמע. מדוע דווקא בשני המקומות הללו? אביעד הכהן ענה כי קריאת שמע מסתיימת ב"אמת" ותפילת שמונה עשרה מסתיימת ב"שלום", וזה רומז שחברי הקהילה מבקשים מהרב רק שני דברים – שידבר אמת ושיעשה שלום.

אלו שתי דרישות לכאורה מנוגדות. האם זה אפשרי?

השלום תופס מקום משמעותי ביהדות. המילה האחרונה בברכת כהנים היא "שלום". תפילת העמידה מסתיימת בברכת 'שים שלום'. רבי יהוד חותם את המשניות ב'שלום': 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' (עוקצים פרק ג משנה יב). עניין השלום הוא באמת דבר מורכב מאוד וקשה ביותר. עד כדי כך שאפילו המתים זקוקים לשלום. רש"י אומר "אם אין שלום אין כלום" (ויקרא כו",ו). באמת? אם אין שלום אין כלום? מהי המשמעות לחיות בעולם של שלום? עוד נחזור לענות על שאלות אלו.

בשבוע שעבר, ביום ירושלים, כ"ח אייר, ציינה מדינת ישראל יחד עם קהילת עולי אתיופיה את זכרם של כ-4,000 מבני הקהילה שנספו ושנרצחו בדרכם לירושלים. מדוע דווקא ביום זה? כי ירושלים מסמלת את החיבור העמוק בין יהודי אתיופיה לירושלים והכמיהה לזכות ולהגיע אליה. כיום יש המבקשים לערער על החלטה זאת. הם מבקשים להפריד בין יום ירושלים שמבטא יום שמחה לאומי ליום הזיכרון שמתבטא בכאב ובעצבות של משפחות הנספים.  לפני מספר ימים הפנו את לבי להצעת חוק שהוגשה על ידי חברי הרב ח"כ משה סלומון במטרה לקיים את יום הזיכרון של יהודי אתיופיה במודל הדומה למתכונת יום הזיכרון לחיילי צה"ל ויום העצמאות. לעניות דעתי, נראה לי שמהלך זה מצריך בירור מעמיק יותר לפני שעוברים לשלב הבא.

מהו ההיגיון החדש, המכריח אותנו להפריד בין שני הימים? רוני פנטנש מלכאי כותבת ב'הארץ' ש-"הערבוב בין שמחה לטרגדיה, בין חגיגות לכאב, יוצר בידול בין יהודי אתיופיה לשאר הציבור, והקהילה נשארת לבדה באבל ובכאב על אובדן חיים". אתמול שמעתי סטודנטית יוצאת אתיופיה הטוענת שמרבית היהודים שהגיעו ארצה, ישירות מאתיופיה (בעיקר זרע ביתא ישראל) אינם מחוברים כלל לנרטיב הזה של סודן. הוא  זר להם רגשית וטקסית כאחד. רבים אינם לוקחים בו כל חלק. אז אני שואל – אם אותם אנחנו לא מצליחים לחבר, איך נצליח לחבר את החברה הישראלית כולה? זה כמו אותה בדיחה שבה ניגש אשכנזי למרוקאי ואיים עליו שאם הוא לא יזמין אותו לממונה הוא לא יזמין אותו ליום השואה.

מטרתם של המבקשים להקדים את יום הזיכרון האתיופי היא לקיימו במודל דומה למתכונת של יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות. אבל מה עומד מאחורי רעיון הצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות? הרב גורן מעיד שזה לא היה בכוונת מכוון. במשך כל השנה התלבטו והתחבטו מתי לקיים את יום הזיכרון? חלק הציעו את ל"ג בעומר, וחלק חשבו על תשעה באב. עד שהגיעו, ללא החלטה, לשבוע של יום העצמאות. הרב גורן מספר ששלושה ימים בלבד לפני יום העצמאות הראשון הוא ניגש בדחיפות לרמטכ"ל יגאל ידין ואמר לו 'החלטנו לקבוע את היום שלפני יום העצמאות כיום הזיכרון'. פשוט לא הייתה להם ברירה. זה התחיל כזמני ועם הזמן הפך לקבוע.

לצד זה, כיום ישנה תנועה שהולכת ומתעצמת המבקשת להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות בשל סמיכות שני ימים סותרים. הם טוענים שיש לתת זמן לעיכול ועיבוד האובדן של המשפחות השכולות. המעבר הפתאומי הזה איננו אנושי. אז נראה שמודל זה גם נתון לוויכוח, והרעיון להקדים ביום אחד את יום הזיכרון לנספים נראה פתאום גם לא הגיוני לחלק ממשפחות השכולות.

נראה שבמנהגנו לקיים את יום הזיכרון דווקא ביום ירושלים יש גאונות גדולה. בחג הסיגד,  היום מתחלק לשני חלקים סותרים – הוא מתחיל בצום, בתחינה ובתפילה ובחציו השני של היום עוברים ליום חדווה ושמחה. כלומר, יש משהו בתיאולוגיה האתיופית שיודעת להכיל ניגודיות, לחיות מתוך מציאות חיים מלאה בדילמות קיומיות. לכן, נראה שקביעת תאריך רשמי ליום הזיכרון ליהודים שנספו בדרכם לישראל דווקא ביום ירושלים הוא דבר שמבטא יותר מכל את זהותם הדתית והתרבותית של יהודי אתיופיה.

כעת אנו יכולים להבין את המשמעות העמוקה של השלום. השלום הוא, כדברי הרב קוק, מלשון "שלימות". "השלום האמיתי אי אפשר שיבא לעולם כי אם דוקא על ידי תואר של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל דבר לפי ערכו מקומו וענינו". המסורת האתיופית מלמדת אותנו שהמציאות, באופן אינהרנטי, מכילה ניגודיות. המציאות כולה היא מציאותו של א-לוהים. אין שקר ושלילה גמורים במציאות, אלא הם אופנים שונים של מציאות הא-לוהים. לראות את המציאות באופן הרמוני. לנסות לחיות מתוך מציאות שיש בה כאב והנאה, עצב ושמחה, תקוה ואכזבה. "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

(נשא – שבועות תשפ"ג)