יש שברגעי תעתוע, נחווה קיומה של גדר, פרי הפחד, הבושה או הדמיון

אבות ג, י"ג

"רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִילִין לְעֶרְוָה. מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעֹשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לִפְרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה".

"לאיש אחד קטן היתה בעיה אחת גדולה. בגלל שעבד כל הימים, חשב עליה כל הלילות. חשב כל כך הרבה, עד שלא הצליח להירדם. כך שבעצם היו לו שתי בעיות…"

כך נפתח ספר חכם בשם: "גדר, כבשה ואיש עם בעיה", שכתבה יעל בירן. בספר מבקש האיש להירדם על ידי ספירת כבשים. על מנת שמשימתו תצלח, הוא מציב להן גדר ומתכונן לספור אותן כשהן עוברות אותה. ואולם… הוא מופתע לגלות שזהותן החיצונית האחידה של הכבשים, אינה מנבאת את אופן מעבר הגדר. הכבשה הראשונה קופצת מעל לגדר, כמצופה. חברתה דווקא בוחרת לזחול תחתיה. השלישית, "נכנסת עם הראש בגדר". וזו שאחריה, מתעלמת מקיומו של מחסום כלשהו… כבשה נוספת, עוזרת לרעותה לעבור ויש מי שמטפסת על גב האחרות… יש המוותרת על הצמר שלה על מנת להידחק ולעבור ואחרות ממתינות, מפגינות או רומסות את הגדר. הכבשה האחרונה נוהגת בדרך משלה – היא לוקחת צעד אחורנית ומגלה, שניתן ללכת מסביב ולעקוף את הגדר…

רבי עקיבא מדבר בשבח הסייג והגדר, כאמצעי להשגת חכמה ועושר, פרישות ותורה. האם דבריו עוברים אצלנו את מבחן המעשה? מתי נבחר להציב סייג לעצמנו, לאהובינו, לילדינו באופן יזום?

ובאשר לגדרות אותם מעמידים החיים בפנינו מבלי שנרצה: דחיה, כשלון, חסימה של מסלול – מהו דפוס ההתמודדות שלנו? לאיזו כבשה נתחבר?

כלל נקוט בידי, כאשר משימה דחופה לפניי ומועד הגשתה קצוב, אשים לפניה סייג של מועד מוקדם עוד יותר לסיומה. עמידה במועד זה, תהווה אתגר עבורי, אליו אחתור להגיע, מתוקף החלטתי העצמאית.

יש שברגעי תעתוע, נחווה קיומה של גדר, פרי הפחד, הבושה או הדמיון. אז, כמעשה הכבשה האחרונה יהיה ראוי לנהוג: לפסוע צעד אחורנית ולנסות לתפוש ולהשיג את התמונה הגדולה, ואת המשמעות האפשרית הטמונה במצב ובחשש ממנו.

ייתכן שגלומה כאן קריאה להתחשל, לדייק את הרצון, לגלות הזדמנות לא צפויה לביטוי אישי, ערכי ומעשי, לקבל את אנושיותנו… ואולי הגדר נועדה להכשיר אותנו, לשמש דוגמא עבור אחרים והוכחה לכך שאין ייאוש בעולם כלל.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(שבועות – נשא תשפ"ג)