הכי הכי? לא כל הזמן

עבודת ה' היא חלק מהחיים עצמם, יש לשאוף גבוה אבל לא ניתן להיות שם כל הזמן

שבט לוי מחולק לשלוש משפחות- גרשון, קהת ומררי. יחד היו אחראיים על נשיאת המשכן במסעם של בני ישראל במדבר. בני גרשון נשאו את- "הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", בני קהת נשאו את- "הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ" ובני מררי נשאו את "קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו".

נראה כי המשא לא התחלק באופן שווה בין המשפחות השונות- לא מבחינת המשקל שהיה עליהם לשאת ולא מבחינת רמת הקדושה שהייתה על כתפיהם. עולה השאלה- מדוע? התורה אף מדגישה בסיום הפרשה כי "עַל פִּי ה' פָּקַד אוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". החלוקה נבעה משיקולים אלוקיים וכל משפחה קיבלה את עבודתה המתאימה לה.

האדמו"ר מסלונים, בעל ה"נתיבות שלום" מדייק מתוך הפסוקים כי אצל בני קהת מצוין כי הם עושים "עבודה", אצל בני מררי נכתב כי "זאת משמרת משאם" ואצל גרשון מופיעות שתי הפעולות "לעבוד ולמשא". ניתן להבין מכך שהעבודה התחלקה לפי האופי של כל אחד ואחד- בני קהת באו לעבוד, הם ראו משמעות גדולה בעבודתם ולכן יכלו לסחוב את כליי הקודש, שם הם נדרשים להיות בטהרה. כל מי שנשא פעם ספר תורה יכול להבין את הרגשת האחריות שהופכת את הספר ליותר כבד ממשקלו הפיזי. בני מררי, היו במרירות וראו את עבודתם כמשא בלבד ועל כן קיבלו את הקרשים, הבריחים והאדנים הכבדים אך בעלי הקדושה הפחותה. בני גרשון היו במדרגה אמצעית ועל כן סחבו את יריעות המשכן.

מסכם בעל ה"נתיבות שלום", שבאדם יכולות להיות שלוש הבחינות ביחס לעבודת ה'. יש ימים שאנחנו בני קהת, במדרגה רוחנית גבוהה, יש ימים שאנחנו בני מררי והכל נראה לנו כמשא כבד, ולעיתים אנחנו באמצע, כמו בני גרשון. שלוש בחינות ומשפחות אלו מרכיבות ביחד את עבודת המשכן. עבודת ה' היא חלק מהחיים עצמם, יש לשאוף גבוה אבל לא ניתן להיות שם כל הזמן.

כאנשים עובדים, יש ימים בהם אנחנו בני קהת- מחוברים למשמעות של העבודה, למטרת הארגון ומרגישים שייכות. בימים או בשעות אלו אנו יכולים להיות יעילים ולחשוב על רעיונות חדשים. יש ימים שאנחנו מררי, עושים את מה שמחויב מאיתנו ומחכים שיום העבודה ייגמר ונחזור הביתה. לא ניתן להיות במדרגה העליונה כל הזמן ולכן עובדים ומנהלים יכולים להתחשב בגישה ובמצב הרוח ולחלק את העבודה- בשעות קשות נגיע למשימות שאינן דורשות אנרגיה וכוונה וכשאנחנו נמרצים ומחוברים, נוכל לכוון גבוה.

(במדבר תשפ"ג)