יעקב ספוקויניהכתוב מתייחס למי שידע ולא סיפר כחוטא: "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" [ויקרא ה',א'], ובהמשך מתייחס הכתוב למי שלא ידע: "וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" [יז']. על זה הביא רש"י את דברי רבי יוסי הגלילי: "הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע".
זה מתחבר ללאו המוזכר בפרשת קדֹשים "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" [יט',טז'], רש"י: "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו". כאן מדובר במי שידע ולא עשה דבר על מנת להציל את חברו.
עולם שלם של בעלי תפקידים בתקופת השואה ידע על רצח היהודים ולא עשה כמעט כלום. הפעם הראשונה שנודע על רצח היהודים השיטתי מיוחס למִברק ריגנר, מתייחסת למברק ששלח ב-8 באוגוסט 1942 ד"ר גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בז'נווה, לסטיוון וויז, מראשי יהדות ארה"ב, ולחבר הפרלמנט הבריטי, היהודי סידני סילוורמן.
במברק נכתב: "נתקבל דיווח מעורר חרדה שבמטה הפיהרר נדונה ונשקלת תוכנית לחסל את כל היהודים שבמדינות הכבושות בידי גרמניה או הנתונות לשליטתה, שלושה וחצי – ארבעה מיליונים. הם יחוסלו במכה אחת, אחרי שיגורשו וירוכזו במזרח, וזאת כדי לפתור אחת ולתמיד את בעיית היהודים באירופה. התוכנית המדווחת מתוכננת לסתיו, נמסר ששיטות הפעולה המתוכננות כוללות שימוש בחומצה פרוסית. אנו מעבירים את המידע עם כל ההסתייגות הדרושה; היות שאין אפשרות לאשר את מידת דיוקו. נטען שלמודיע יש קשרים הדוקים עם הרשויות הגרמניות הגבוהות ביותר, ובדרך כלל דיווחיו מהימנים".
כיום ידוע שהמברק המעיט במידע, שהרי 'הרצח בבורות' של כמיליון וחצי יהודים באופן שיטתי במזרח-אירופה, החל כבר ביוני 1941 בעת 'מבצע ברברוסה' – כיבוש שטחי ברה"מ בידי הנאצים. אילו המידע היה נבחן ברצינות, אפשר היה לעצור ולו במשהו את מכונת ההשמדה הנאצית במחנות השמדה, על פי 'תכנית ואנזה', שהתקבלה כבר בינואר 1942.
את המידע קיבל ריגנר מאדוארד שוּלְטֶה, תעשיין גרמני אנטי-נאצי, שהעבירו באמצעות איש עסקים יהודי, איזידור קופלמן. ריגנר הזדעזע והזדרז להעביר את המידע לשניים שהיו יכולים להזיז עניינים בשתי המעצמות שלחמו נגד גרמניה, ארה"ב ובריטניה. אלא שבנקודה זו העניין נתקע. וויז נתבקש בידי סגן שר החוץ האמריקאי סמנר וולס שלא לפרסם את המידע עד שיאושר. וויז נענה לבקשה וחיכה. הבקשה להמתין הייתה חלק מהאדישות לגורל היהודים.
כך למשל, בעיתון 'ניו-יורק טיימס' נכתב בעמוד 6 על 'שמועות כי למעלה ממיליון יהודים נרצחו'. לעומת זאת, בעמוד הראשון של אותו עיתון פורסמה כתבה אודות 'סיפורה של נעל הטניס של המושל להמן'. וויז הפיץ את הידיעה בקרב שרי הממשלה בארה"ב ודאג גם שהנשיא רוזבלט יקבל את המידע. דבר לא נעשה. וויז פרסם את הידיעה בעיתונות בנובמבר 1942, אחרי שהשיג מידע נוסף. יחד עם יעקב רוזנהיים מאגודת ישראל , כינס וויז ועידת חירום של ארגונים יהודים לדון במצב. הוחלט על קיום עצרת תפילה וזעקה.
גם ביישוב היהודי בארץ הוכרזו ימי אֶבֶל, אך הורגש חוסר אונים נוכח העובדה שהבריטים המשיכו לגלות אדישות לרצח היהודים ולא אפשרו לפליטים יהודים להגיע ארצה מעבר למִכסה המינימלית שנכתבה ב'ספר הלבן'.
באותו הזמן הגיעו לארץ כמה עשרות יהודים מפולין, שהוחלפו באזרחים גרמנים. גם הם תרמו להשלמת התמונה הנוראה של הרצח ההמוני ביהודי אירופה. אחת מהם הזדעזעה כשראתה בת"א תור לקולנוע. 'כיצד אתם יכולים ללכת לקולנוע כשאחיכם נטבחים בהמוניהם'?, שאלה.
יהודים, שיכלו לעשות משהו מועט חשו תחושת אשם. לעומתם, לגויים שידעו ולא עשו דבר יש אשם.
Yaakovspok1@gmail.com
