לא קל לראות את האחר והשונה

בזמן שבבית לחם מתעלמים מרות, יושב בעיר גביר זקן, שמצליח לזהות נערה צעירה ואומללה, ולהעניק לה תחושה של בית

אחד הדיאלוגים הקשים במגילת רות הוא המפגש המתקיים בין נעמי לנשות העיר בשערי בית לחם: "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי". כל הולכות הרכיל שבעיר באו לשמוח לאידה של מושא הערצתן משכבר הימים. הן מרכלות בינן לבין עצמן ושואלות – הזאת נעמי?!  וכך מתאר המדרש רות רבא פרשה ג:

"הזאת נעמי, לשעבר היתה מכסה בבגדי מילתין, ועכשיו היא מכסה בסמרטוטין ואת אמרת הזאת נעמי. לשעבר היו פניה מאדימות מכח מאכל ומשתה, ועכשיו פניה מוריקות מן רעבון, ואת אמרת הזאת נעמי".

השכנות נזכרות בעברה המפואר של נעמי, ומתוך חוסר רגישות הן מדברות בקול רם: "הזאת נעמי". פטפוטי הנשים מגיעים עד לאזניה של נעמי, ועל כך זועקת היא מקירות לבה: "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'".  הנשים זוכרות את נעמי משכבר הימים בעודה בעלת משפחה מפוארת ומיוחסת, שנטשה אותה בעטיו של רעב כבד וכעת היא חוזרת אלמנה וגלמודה ולפתחה של קהילת בית לחם עומדת ההכרעה האם להושיט עזרה לנעמי או שמא להתעלם ולשמוח לאידה.

אמנם נשות בית לחם אינן חושפות את כוונתן, אבל נעמי חשה בבושה בחזרתה לבית לחם. היא חשה אפילו בקורטוב של שמחה לאיד של מי שהייתה בעבר גבירה ועתה היא אוד מוצל מאש, מרירה ונטולת תקווה. ברגע זה מתוודה נעמי ומקוננת מצדיקה עליה את הדין: "וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁ-דַּי לִי מְאֹד". קבלת הפנים של נשות בית לחם מעצימה את דיכאונה של נעמי עד כדי שלרגע נדמה שנעמי מתעלמת אפילו מרות כלתה באומרה "וריקם השיבני", כאשר רות כלתה מתאמצת וצועדת לצדה במסירות אין קץ. נקודה זו רמוזה בכתובים, שכן בהליכתן לבית לחם הן הולכות יחדיו: "וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם", אולם כאשר הן נמצאות בפתחה של העיר ושומעות את הרכילות נאמר: "וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב". הכתוב מפריד בין נעמי לרות.

גם בהמשך, כאשר רות לוקטת שעורים, הנער הניצב על הקוצרים מזלזל בה, וכאשר בועז שואל לזהותה עונה לו הנער: "וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי…". המגילה מדגישה את תחושת הזרות שיש לרות בקהילת בית לחם. המפנה ביחס לרות מגיע דווקא מבועז. לאחר שבועז שומע את דבריו של הנער העומד על הקוצרים הוא פונה אל רות בכבוד ואומר לה "וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי". רות נדהמה מהיחס של הגביר הזקן אליה ומיד עונה לו: "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה". בועז משתף את רות בהתרגשותו הגדולה על כך, שעזבה את בית הוריה כדי ללוות את חמותה הגלמודה  אפילו במחיר כבד של ספיגת עלבונות מצד תושבי המקום. בועז הוא הראשון והיחיד שקיבל את רות במאור פנים מתוך הערכה גדולה אליה. למרות זרותה ושונותה של רות מצליח בועז לראות את רות כאדם. בו בזמן שבבית לחם מתעלמים מרות, יושב בעיר גביר זקן, שמצליח לזהות נערה צעירה ואומללה, ולהעניק לה תחושה של בית.

כמה קשה לנו לראות את השונה מאיתנו, להאיר לו פנים,  ובכלל, לתת תשומת לב למי שזר לנו. רגע של תשומת לב יכול לשנות את חייהם של אלו שחשים זרים במקום בו הם נמצאים.

(נשא – שבועות תשפ"ג)