האם אדם עיוור יכול לעלות לתורה?

הפסוקים המתארים את מעמד הר סיני, מתארים את החוויה שחוו ישראל "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ', ט"ו). רש"י פירש "רואין את הנשמע שאי אפשר לראות", כלומר, רש"י מבקש לשוות למעמד אופי פלאי, שהרי קולות לא ניתן לראות. האבן עזרא פירש, כי כל ההרגשות מתחברות אל מקום אחד, כלומר, אבן עזרא משנה את מושג ה'ראיה' כדי שיתאים לקולות. במדרש מובא, "מגיד שלא היה בהן סומין, שנאמר 'וכל העם רואים'. מגיד שלא היה בהן אלמים, שנאמר, 'ויענו כל העם יחדו', ומלמד שלא היה בהן חרשין, שנאמר, 'כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע'. ומנין שלא היה בהם חגרים, שנאמר,'ויתיצבו בתחתית ההר', ומלמד שלא היה בהם טפשים, שנאמר, 'אתה הראת לדעת'" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו ט').

במדרש שיר השירים מובא בשם רשב"י, "בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? לבן מלך שעמד מחליו. אמר לו פדגוגו, ילך בנך לאיסכולי. אמר לו המלך, עדיין לא בא בני בזיוו שנשתנה מחליו, אלא יתעדן ויתענג בני כשלשה חדשים במאכל ובמשתה ואח"כ ילך לאיסכולי. כך, בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו בהן בעלי מומין משעבוד טיט ולבנים… יתעדנו בני עד ג' חדשים בבאר ומן ושלו ואח"כ אתן להם התורה. ואימתי, 'בחדש השלישי'" (שם, ב', ב'). עם ישראל נושא על גופו את צלקות וכאב השיעבוד במצרים. אלוקים מתנהג עם העם בהתאם ליכולותיו. כדי לקבל תורה עליו להבריא את עצמו במאכל ובמשתה ורק אחר כך ייכנס לבית הספר ללמוד, 'עדיין לא בא בזיוו', כלומר, יופיו ותחושת בריאות לא שבה אליו. תהליך זה מתואר במדרש ככזה שנמשך שלושה חודשים, מיציאת מצרים ועד לחודש השלישי, חודש סיון. אין מדובר במופת רגעי, אלא בתהליך איטי והדרגתי. במדרש זה לא מתוארים מומים פיזיים שנרפאו, המדרש מתאר תהליך כללי של שיקום המשיב את הכוחות ואת הבריאות הכללית. אמירת 'נעשה ונשמע' מלמדת שהם שבו לעצמם.

בתלמוד מובאת מחלוקת בין רבי יוסי וחכמים בנוגע למועד מתן תורה. כולם מסכימים שמתן תורה עצמו התרחש בשבת, כולם גם מסכימים שבראש חודש סיון עם ישראל חנה במדבר סיני. לכל הדעות ביום ההגעה למדבר סיני לא אירע דבר כיוון שהעם היה עייף מטורח הדרך "בחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא", בב' בסיון בישר ד' למשה על מעמד הר סיני, יום לאחר מכן עלה שוב משה להר ונצטווה על שלושת ימי ההגבלה.

הרב קוק בספרו "עין איה" מבאר כל שלב במהלך אותו שבוע עד לקבלת התורה בשבת "…העייפות כמו העצבות, היא מפריעה את ההתפשטות האצילית הרחבה והטהורה… לזאת יומא קמא, תחילת החול, המטושטש בעייפותו, לא אמר להו ולא מידי משום חולשה דאורחא" (שבת ט', כ"ב). הראי"ה, ראה את האדם כמערכת אורגנית, שחסרון בכל אחד מחלקיה פוגע בתפקוד הכללי. בריאות הגוף, ובריאות הכוחות הנפשיים הבסיסיים, הן תנאים קריטיים לעבודת ד'. יש חשיבות עליונה לשמור על אנרגיה גבוהה, שכן רמת האנרגיה משפיעה באופן ישיר על בהירות המחשבה, על השליטה העצמית, על העדינות  והאכפתיות, ועל יכולת הקליטה וההבנה.

ההלכה קובעת שקריאת התורה צריכה להיעשות מתוך הכתב, ולכן וודאי שסומא אינו יכול לקרוא בתורה, היות וגם העולה לתורה צריך לקרוא יחד עם בעל הקורא, כפי שפסק השולחן ערוך: "והעולה לא יקרא בקול רם. ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"צ, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה" (אורח חיים, קמ"א, ב'). לאור זאת, יש לומר בפשטות שאסור לעיוור לעלות לתורה, משום שאינו מסוגל לקרוא מן הכתב, אלא שנחלקו בעניין זה בעל "שולחן ערוך" והרמ"א. לדעת השולחן ערוך "סומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב" (אורח חיים, קל"ט, ג'). והרמ"א השיג עליו וכתב, "ומהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לעם הארץ". הרמ"א מתיר לסומא לעלות לתורה. הביאור הלכה ביאר את פסק הרמ"א וכתב שדברי המהרי"ל עליהם סמך הרמ"א לא נאמרו אלא לעניין סומא ועם הארץ דאם לא יקראום לעולם איכא כיסופא טובא וגם אתו לאנצויי, אבל בנידון דידן שהוא בקי בקריאה בוודאי מחוייב לומר עם הש"ץ. כלומר, הרמ"א מסכים עקרונית לדעת השולחן ערוך, שיש חיוב גמור לעולה לקרוא עם הבעל קורא, אך בחר להקל לסומא, שאלמלא כן לא יוכל לעלות לתורה לעולם.

שיקול דומה מופיע בהקשר זה גם בשו"ת משאת בנימין (סי' ס"ב), וכך כתבו הלכה למעשה הפוסקים, רובם ככולם, ואף רבים מאלו שנטו להחמיר מצד הדין כתבו שלמעשה יש להקל כאשר כבודו של הסומא תלוי בכך (שו"ת פרחי כהונה או"ח י'). ואף בקהילות הספרדים יש להקל בדבר, כפי שכתב הציץ אליעזר "הרי לנו עדות נאמנה להתפשטות המנהג אצל קהילות הספרדים די בכל אתר לקרוא סומא לספר תורה גם לרבות בהרבה גלילות בחו"ל (על קהילות האשכנזים אין צורך להוכחה שקורים לסומא כי הרי יוצאים ביד רמ"א), ועל כן לפי דעתי לא טוב עשה בעמיו אותו ת"ח (שמזכיר בספרו) שבייש את הסומא הת"ח ומנע בעדו בריש גלי מלעלות לתורה, והוא רחום יכפר (חי"א, י').

(נשא – שבועות תשפ"ג)