את הטור הקודם חתמנו עם גישת הרמב"ם התומך בעמדת רבי אליעזר שאין ללמד נשים תורה. ובכל זאת, אשה הלומדת תורה יש לה שכר וגם יש בעיה פחותה בלימוד תורה שבכתב. נפנה כעת לדעת מחבר הקודקס ההלכתי השני שאחרי הרמב"ם, בעל הטורים ולפרשניו המרכזיים ("נושאי כליו"):
טור [רבי יעקב בן אשר (הרא"ש) בעל הטורים, ספרד, 1343-1269] יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו
כתב הרמב"ם ז"ל אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל לא כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו אין שכרו כשכר המצווה ועושה. ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב נשים אין דעתם מכוונת להתלמד ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתם. אמרו חכמים כל המלמד לבתו תורה כאילו מלמדה תפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבכתב אבל בתורה שבע"פ לא ילמד אותה בתחילה ואם מלמדה אינו כמלמדה תפלות [=ההיפך מהרמב"ם]
בית יוסף [רבי יוסף קארו, צפת המאה ה-16] יורה דעה סימן רמו
ומה שכתב במה דברים אמורים בתורה שבכתב אבל בתורה שבעל פה וכו'. טעות סופר יש כאן כי בספרי הרמב"ם כתוב בהיפך במה דברים אמורים בתורה שבעל-פה אבל בתורה שבכתב וכו'.
ב"ח [בית חדש לרבי יואל סירקיס, מגדולי האחרונים, 1640-1561] יורה דעה סימן רמו
ומה שמחלק בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה. הוא מדרש רבי אלעזר בן עזריה בפרק קמא דחגיגה (ג א) הקהל את העם האנשים [והנשים] והטף (דברים לא יב). אם האנשים באו ללמוד והנשים באין לשמוע, הטף למה באין? אלמא דמצוה מוטלת על הנשים לשמוע תורה שבכתב כדי שיידעו לקיים המצווה. אם כן, בעל כרחך דרבי אליעזר דקאמר כאילו מלמדה תפלות בתורה שבעל פה קאמר.
והא דכתב הרב דתורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה. נראה שהוציא זה מלשון רבי אלעזר בן עזריה דקאמר אם אנשים באים ללמוד והנשים באים לשמוע ולא אמר אם האנשים והנשים באים לשמוע וללמוד, אלמא דלכתחילה לא ילמדו לנשים כמו לאנשים לימוד דרך קבע אלא שמיעה גרידא לפי שעה מצוה היא כמו בפרשת הקהל כדי שידעו לקיים המצות אבל לימוד דרך קבע לכתחלה לא. ומיהו אם מלמדה אינה כמלמדה תפלות דאי הוה תפלות אפילו שמיעה דרך עראי נמי הוה אסור ולא היה מצוה להקהיל גם הנשים. מיהו במצות הצריכות לאשה חייבת ללמוד ולכן הנשים מברכות ברכות התורה.
הב"ח הולך אפוא עוד צעד בעקבות הרמב"ם. לא זו בלבד שיש הבדל בין נשים הלומדות תורה שבכתב שזה גם לשיטת רבי אליעזר לא בעייתי כמו לימוד תורה שבעל פה, אלא בכלל יש כמה היבטים חשובים: א. אם זה לא באופן קבוע, נשים יכולות ללמוד תורה כדי לקיים את המצוות. ב. בכל מקרה, לימוד תורה לנשים אינו כאילו למדה תפילות, שאם כן, אז גם בדרך עראי אי אפשר היה ללמד נשים. ג. במצוות שהנשים צריכות, הן חייבות ללמוד תורה ולכן הן מברכות את ברכות התורה.
פרישה (רבי יהושע פאלק, פולין 1614-1555) יורה דעה סימן רמו
מפני שרוב נשים אין דעתן מכוונת וכו'. אבל אם למדה לעצמה אנו רואין שיצאה מהרוב ולכך כתב לעיל שיש לה שכר ורצונו לומר אם למדה התורה על מכונה שאינה מוציאה לדברי הבאי. אבל האב אינו רשאי ללמדה דדילמא תוציא דבריה לדברי הבאי כי הוא אינו יודע מה שבלבה וקל להבין.
כלומר, לפי בעל הפרישה, רק האב לא רשאי ללמד את בתו תורה, אבל אם הבת רוצה ללמוד תורה בעצמה, היא יכולה, כי היא מוכיחה שהיא לא כמו רוב הנשים שאין דעתן מכוונת להתלמד.
(טז) במה דברים אמורים בתורה שבכתב אבל בתורה שבעל פה וכו'. במיימוני ובסמ"ג (עשין יב צז ע"ד) כתוב איפכא וכתב בית יוסף שטעות סופר יש כאן וכ"כ בשלחן ערוך (ס"ו). ומכל מקום יש ליתן טעם קצת לגירסת ספרי הטור שבכולם נכתב ונדפס כן מפני שיש הפסד יותר כשמוציאה תורה שבכתב בדברי הבאי מאשר יש בתורה שבעל פה וק"ל. ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכין לאשה (כ"כ האגור סימן (צ"ב) [ב'] בשם סמ"ג).
(בהעלותך תשפ"ג)