על הרוב להתחשב במיעוט? על מה שקורה בחריש

אסור להחריש על אשר נעשה בחריש, עיר השוקדת על קיום דו-קיום, בה כמה יחידים מנסים להשליט דעתם באלימות על כלל הציבור

קבלת הכרעת הרוב היא אחד מעקרונות היסוד של כל חברה דמוקרטית, ועיקרון זה מופיע כבר בתורה שקבעה: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). עם זאת על הרוב לגלות רגישות כלפי המיעוט ולהתחשב בצרכיו. במאמרי ב"שבתון" לפרשת "משפטים" הבאתי כמה ממקורות ההלכה שמשקפים גישה זו, ולהלן ברצוני לגבות זאת בדברי דרוש שעולים מ"בהעלותך".

הפרשה מספרת כיצד האספסוף "הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" והתלוננו: "זָכַרְנוּ… אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים, וְעַתָּה… בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ…" (במדבר יא, ה). תלונות אלה מעוררות תמיהה, שכן, לדברי חז"ל, המן שקיבלו בני ישראל במדבר בדרך נס היה בעל תכונות מופלאות, וכל אדם היה יכול לטעום בו כל טעם שרצה ודמיין לעצמו. כיוון שכך יכולים היו בני ישראל לדמיין ולחוש במן טעמים של קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים ושומים. מה הייתה אפוא הבעיה של המתאווים, ומה הייתה ההצדקה לטענותיהם?

רבי שמעון בר יוחאי עונה על שאלה זו בהסבירו ש-ה' מנע במכוון מבני ישראל את האפשרות לחוש בטעם של חמשת הסוגים הספציפיים שעליהם בני ישראל התלוננו, וזאת מפני שהם מזיקים למניקות. לדבריו, מקובל לומר למניקה: "אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק" (ספרי, מובא ברש"י).

לפי שיטת רשב"י יש לשאול: מדוע בני ישראל התלוננו, הרי אם מדובר במאכלים שמזיקים למניקות, היה עליהם לקבל את היעדרם בהבנה מלאה, ולא לקבול על כך? התשובה לשאלה זו היא שהם התקשו, כנראה, לעשות ויתור של רבים למען מעטים. בתפיסה שלהם הרוב קובע, ואם יש מיעוט שלא נוח לו עם טעמי הבצלים והשומים, זו בעיה שלהם. לדעתם, הרוב לא צריך לסבול בגלל המיעוט.

תלונתם זו נחשבה לחטא, שכן הפרשנות שלהם שהרוב קובע בכל מצב היתה אגוצנטרית ומוטעית. בחברה מתוקנת יש חובה על הרוב להתחשב בצרכים וברצונות של המיעוט. הכלל הנכון בחברה הוגנת אומר כי: "הרוב קובע – אבל לא פוגע", ולא מנצל את כוחו לרעה. אסור שתתרחש "עריצות הרוב", ושומה על הרוב לקבל החלטות המתחשבות במיעוט ונמנעות מפגיעה בו.

רשב"י דגל באופן עקבי בהתחשבות במיעוט. בגמרא מסופר עליו שאמר: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אליעזר בני עמי – מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו – מיום שנברא העולם עד סופו" (סוכה מה, ב). כיצד יכולים אדם אחד, או שנים-שלושה אנשים, שהם מיעוט קטנטן ושולי, לפטור את כל העולם מן הדין? הרי לכאורה ה' אמור לשפוט את החברה האנושית לפי הרוב, ולא להתחשב במיעוט זעיר? הרבי מלובביץ' זצ"ל הסביר שרשב"י הולך לשיטתו שיש חשיבות למיעוט, והקב"ה מתחשב בו ולעתים מכריע לפיו (ליקוטי שיחות כרך לג, עמ' 71). נראה שניתן ללמוד על חשיבות המיעוט כבר בספר בראשית, ממאמצי אברהם להציל את סדום בזכות צדיקים מעטים.

ההתחשבות במיעוט בולטת גם בנושאים אחרים שמופיעים בפרשתנו. כך האנשים המעטים שהיו טמאים בפסח, הביאו ליצירת מועד ב' מיוחד של פסח שני, מתוך רגישות לתחושתם הקשה שהם נגרעו מכלל ישראל. כך כאשר מרים לקתה בצרעת כל בני ישראל התעכבו שבעה ימים, "והעם לא נסע עד היאסף מרים". אפשר היה שהעם יתקדם, ורק כמה אנשים יישארו לשהות עם מרים וללוותה, אולם העם כולו בחר להפגין רגישות והתחשבות ביחיד.

כיום ברור לכל שבנושאים מסוימים הרוב חייב להתחשב במיעוט, כגון ביצירת נגישות והתאמות לאנשים עם מוגבלויות. אולם, בנושאים שנויים במחלוקת בחיי קהילה או בזירה הציבורית מבצבצת לא פעם הסכנה של עריצות הרוב. דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בתחום היחסים שבין דתיים וחילוניים. לעתים הרוב החילוני נדרש להתחשב בצרכי המיעוט הדתי, ולהסכים להגבלות של חילולי שבת, ולעתים על ציבור דתי גדול להתחשב באחיו החילוניים, ולהעלים עין ממקומות בילוי ספורים הפתוחים בשבת. בעניין זה אסור להחריש על אשר נעשה בחריש, עיר השוקדת על קיום דו-קיום, בה כמה יחידים מנסים להשליט דעתם באלימות על כלל הציבור. דוגמאות רבות נוספות מנסרות בחלל הקלחת הפוליטית, והן כבר הפכו לידועות בציבור.

"יסוד החסידות ושורש העבודה" של האדם בחיים הציבוריים הם שלא יראה רק את עצמו ושכמותו כדרכם של המתאוננים, אלא ישים לב לאחר, יתחשב בצרכיו וברצונותיו, ויראה את טובת החברה כולה לנגד עיניו.

(בהעלותך תשפ"ג)