כשהארון נוסע

תהליך ההפנמה של הרגעים הגדולים הוא העבודה הנדרשת מאיתנו

הפסוקים "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך…" (במדבר י, לה-לו) נתונים בין נונים הפוכות. רש"י על אתר מבאר שהפסוקים הללו אינם במקומם הראוי וכי ניתנו כאן בתווך שבין פורענות לפורענות כדי להימנע מקריאה רציפה של קטגוריה על עם ישראל. פרשנותו נשענת על דברי רשב"ג שמקומו הטבעי של הפסוק הוא בפרשת במדבר שם מלמדת התורה את סידור ישיבת המחנות ונסיעתם, שם מתאים להזכיר את הנסיעה והמנוחה "בנסוע הארון… ובנוחה…" (שבת קטז, ע"א).

הפורענות הראשונה למענה הועתקו הפסוקים היא של הבריחה מהר סיני "ויסעו מהר ה'", והפורענות השנייה שלאחר הנוני'ם היא פרשת המתאוננים.

הפורענויות שנזכרות כאן הן אכן סמן להתפוגגות מסוימת של אווירת הרוממות שליוותה את בני ישראל מאז שיצאו ממצרים. עד כה, התחושה היא של התלהבות אש קודש של בני ישראל, התפעלות ממעמד הר סיני, ציות לסידורי החניה והישיבה ועוד. מכאן ואילך, אפשר לראות התדרדרות נוספת במערכת היחסים של עם ישראל עם הקב"ה. פרשת המרגלים, מחלוקת קורח ועדתו ועוד פרשיות שבמרכזן עומדת תחושת ההתפוגגות של הקסם הגדול.

נדמה שרובנו מרגישים את נפילת המתח הזה במוצאי יום כיפור שאחרי יום שלם של תפילות ותענית הכל מתפוגג ואנו חוזרים לבתינו לאותן פורענויות קטנות. המעבר הזה בין רגעי שיא ובין רגעי שפל הוא חלק מהחיים שלנו. קשה להחזיק את הראש גבוה גם בשגרה וביום יום והרבה יותר קל להיות שם בימים של "מעמד הר סיני".

בעל תפארת שלמה (ר' שלמה מרדומסק 1801-1866) מתייחס לפסוק הזה וכותב כך:

"'ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ד' ויפוצו אויביך'. הנ"ל לרמז בזה על כי הנה מבואר בזוהר הקדוש כי הלב נקרא בשם ארון אשר בו התורה כמ"ש והיו הדברים האלה על לבבך.

והנה זהו שאמר הכתוב בזה 'ויהי בנסוע הארון' כאשר יתעורר לבו של אדם ליסע על פי ד' ממדריגה למדריגה בקדושה אז ויאמר משה ר"ל מתנוצץ בקרבו משה רבינו עליו השלום.

כי אתפשטותי' בכל דרא ובחי' משה מדברת מתוך גרונו ומשה שפיר קאמר. קומה ד' ר"ל עיקר כוונת של הצדיק הזה הוא רק לתקן הקומה שלמעלה ולאוקמי שכינתא מעפרא שזהו קומה ק"ם ו"ה ליחד היחוד זו"נ.

'ויפוצו אויביך' הם החיצונים לבל יתאחזו בהקדושה בשום אחד מישראל כמו שכתוב ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים" (מועדים, חג סוכות).

הארון הנוסע המתואר בפסוקים הללו מרמז, לדברי ר' שלמה, ללבבות בני ישראל, והמסע המתואר איננו המסע של הארון, אלא מסע חייו של האדם. את התורה ואת הרגעים המרוממים בחיים יש לנצור בלבבות. הלב הוא הכח המניע של האדם והוא גם עשוי להיות בתנועה, להגיע לפסגות ולא מופעי קסמים וזיקוקים חיצוניים. תהליך ההפנמה של הרגעים הגדולים הוא העבודה הנדרשת מאיתנו כדי שלא נלך מדחי אל דחי ולא נעבור מפורענות לפורענות.

(בהעלותך תשפ"ג)