אבות, ג' ט"ו
"הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוב הָעוֹלָם נִדּוֹן; וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה".
משנתנו היא מהמופלאות והאהובות עליי ביותר, בהילוכה על החבל הדק בין תפישת עולם דטרמינסטית (הַכֹּל צָפוּי) למבט הומניסטי (וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוב הָעוֹלָם נִדּוֹן) ודמוקרטי (לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה). העמדת התפישות השונות זו לצד זו, מאפשרת לנו להתבונן במציאות מתוך כבוד ופליאה, ולזהות בה שלם הגדול מסכום חלקיו.
"הַכֹּל צָפוּי", אמירה זו מתפרשת על ידי רבים בינינו כמתמיהה ואף מתסכלת. מה טעמם של חיים ופעולות, שמהלכם ידוע מראש? אם מדובר ב"משחק מכור", משמע שאנו סטטיסטים או "בובות משחק" בידי יוצרנו. הכמיהה האנושית אחר חירות ועצמאות, רואה בקביעה דטרמיניסטית גזר דין, תקרת ברזל או זכוכית מכבידה וחונקת (תלוי בעוצמת התסכול), הנפגשת עם צימאון עז לביטוי ויצירה.
ואולם, במחשבות אלה טמונה לדידי אשליה פסיכולוגית. משום, שלא לחופש אנו כמהים, אלא לניראוּת. חלק נכבד מן המצוקות האנושיות כרוך בחווייה לפיה אין אנו נראים או מושגחים. אם אין חבריי/ עמיתיי/ הוריי/ בן זוגי מבחינים בבואי ו/או בצאתי – מה פשר קיומי? בעיות התנהגות ומשמעת, בגידות, עבריינות והרס עצמי, מקורן, לא אחת, נעוץ בזעקה לניראות, לקבלת תשומת לב עמוקה ותיקוף הנוכחות של הפרט על ידי החברה/הזולת. אני נראה משמע אני קיים. תיקופי כאינדבידואל – זכירת שמי, מראי, מעשיי, אמונותיי ומורשתי מעניקים משמעות לקיומי.
מעניין לציין, שלצד הכמיהה לניראות, בקרב רבים ובפרט המבוגרים בינינו, מתקיימות בושה, ביקורת וחוסר נחת מן הצורך וההנאה, שאנו מפיקים מהמבט האינטימי ו/או הציבורי, המאשר. אנשים רבים מטילים ספק בזכות הנראות שלהם: "זה לא רק אני… אל תגזימו, כל אחד יכול… במקרה הייתי שם…", כפועל יוצא של מסרים לפיהם הקולקטיב חשוב מהאינדיבידואל וכתגובה לאג'נדה דתית ו/או אידאולוגית המזהה קונפליקט בין הצורך בניראות לערכים כמו צניעות וענווה.
"הַכֹּל צָפוּי", כולנו, קובע רבי עקיבא, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, עין ה' נתונה בנו. "וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה" – בידינו הרשות לזהות במבטו של ה', בניראותנו על ידו, מגבלה ומחסום או אהבה. זיהוי מבט זה כביטוי של אהבה ("וּבְטוב הָעוֹלָם נִדּוֹן") מהווה מדחף של שפע, תקווה ומנוע ליצירה אישית וקהילתית:"רֹב הַמַּעֲשֶׂה".
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(קורח תשפ"ג)