הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
המוות מעמיד בסימן שאלה את כל חלומותינו ואת שאיפותינו הנעלות ביותר. כל המאמצים האנושיים, כל האידיאלים וכל השאיפות הם לא רק חסרי-פשר נוכח המוות, אלא אף מגוחכים ונלעגים מולו.
הפרשה פותחת בדיני פרה אדומה. אלה מוצגים בפתח הדברים כ"חוקת התורה", חוק מיוחד המתאר את ייצורו של אפר משריפה של פרה אדומה עם מרכיבים אחרים, ואת השימוש באפר הזה כדי לטהר אדם שנטמא בטומאת מת. פרטים רבים בחוק הזה קשים לביאור עד שאפילו חכמינו ז"ל לא מצאו עבורו שום הסבר מתקבל על הדעת, ואמרו שכבר המלך שלמה, החכם באדם, תמה על טעמה של מצוה זו ונואש מלהסבירה: "אמר שלמה, על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, 'אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני' "(במדבר רבה י"ט, ג'). מי שמת לו מת עליו להיטהר ביום השלישי וביום השביעי לאחר המוות – ימים שנודעה להם חשיבות בתהליך האבל במסורת היהודית.
יום המיתה נתון בידיו של הא-ל. אנו מופקדים, כפרטים, כאנשי רפואה, כחברה, רק על הבחירה בחיים ועל הארכת החיים וריפוי מחלות.
הגענו למצב שבו בכוח אנוש ניתן לא רק לרפא ולהעניק למתרפאים שנות יצירה וחיות, אלא גם להאריך חיים באורח מלאכותי, גם אם זה כרוך בהגדלת סבלם של ההולכים אל מותם, ולהתערב ביד בוטחת בתהליך הטבעי של המיתה, שעד אתמול נראה היה כנתון בידי הטבע והא-ל. במציאות זו אנו זקוקים לחוקת תורה שתדריך אותנו בגישתנו אל הדילמות הגדולות של הארכת חיים, של כבוד החי הנוטה אל מותו. בפועל, נעשה הרבה בתחום זה. אנו זקוקים להנחיה בהגיענו אל הצמתים הכאובים שבהם נדרשות הכרעות-חיים כאלה. מוסכם על כל הפוסקים, שבכל מקרה אין היתר להרוג אדם בידיים כדי למנוע את ייסוריו. אלא שנחלקו הפוסקים, אם מניעת המשך הייסורים בחולה הנוטה למות מצדיקה הימנעות מטיפול המאריך את חייו, או שגם בתנאים אלו יש לערך החיים חשיבות גדולה יותר מערך מניעת הייסורים. יש שהוכיחו מהגדרת התלמוד, שייסורים שאין להם קצבה קשים ממיתה (כתובות ל"ג ע"ב, תוס' שם ד"ה אלמלי). ומכאן שנוח לבני אדם יותר למות מלחיות חיי ייסורים קשים, ורשאים הם להעדיף מיתה על ייסורים שאין להם קצבה, ולכן במקום ייסורים קשים מותר לאדם להימנע מלקבל טיפול מאריך חיים (שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' ע"ד ב').
בשנת 2000, הוקמה ועדה בראשות הרב פרופ' שטיינברג במטרה לדון ולהסדיר מכלול נושאים הקשורים לסוגיה זו.
הגדרת החולה הנוטה למות מבחינת ההלכה איננה ברורה כל צרכה. ניתן להתייחס להלכותיו של החולה הנוטה למות כהלכותיו של החולה שנותרו לו "חיי שעה". יש הסבורים שהמצב של חיי שעה מוגדר כמו טריפה. היינו, מי שלא יחיה ממחלה זו יותר מי"ב חודש, ואין הבדל אם ימות ממחלה זו, או ממחלה אחרת בתוך י"ב חודש, הרי זה חיי שעה. יש מי שכתב, שבכל מקרה שמצב הסכנה שאנו יודעים שיגרום בהכרח למותו של האדם התחיל כבר, הרי זה בגדר חיי שעה, בין אם המוות יבוא במוקדם או במאוחר (שו"ת משפט כהן קמ"ד, ג'), ויש מי שכתב, ש'חיי שעה' הוא גם גוסס וגרוע מגוסס, שבגוסס רק רובם מתים, אבל בחיי שעה אין אפילו מיעוט שבמיעוט שנותר בחיים (ביאוה"ל, שכט" ס"ד ד"ה 'אלא').
ההחלטה להימנע מטיפול מאריך חיים בחולה הנוטה למות שסובל היא דווקא לאחר שכל הרופאים הסכימו שאין עוד סיכויים להצילו (שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב, ע"ד, א'). חלק גדול מגדולי הפוסקים סבורים, שאם החולה הנוטה למות סובל מייסורים קשים, או אפילו סבל נפשי חזק מאד, ומבקש שלא יאריכו חייו בטיפולים שמוסיפים סבל – מותר להימנע מטיפול מאריך-חיים, אבל אין איסור אם האריכו את חייו בתנאים כאלו (הרב יוסף שלום אלישיב, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד, יו"ד, של"ט, סק"ב). יש אף הסבורים, שאם החולה הסופני סובל – מצווה וחובה להימנע מלהאריך את חיי הסבל שלו, ואסור לנקוט פעולות שיאריכו את גסיסת הסבל שלו (שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב, קע"ד, ג'). לשיטת הסוברים שבמצבים מסוימים מותר להימנע מלהאריך חיים, או אפילו שיש איסור לעשות כן – נקבעו מספר הגבלות ותנאים כדלקמן; באופן עקרוני יש חובה להמשיך בכל הטיפולים הממלאים צרכים טבעיים של החולה, כגון אוכל, שתיה וחמצן, או טיפולים יעילים לסיבוכים שכל חולה אחר היה מקבל אותם, כגון אנטיביוטיקה לדלקת ריאות, או דם למצבי דימום חריף. דבר זה חייבים לעשות גם נגד רצונו של החולה.
(חוקת תשפ"ג)
