אבלות הספירה והניצחון במלחמה

יום ל"ג בעומר החל לקבל צביון מיוחד במאה ה-12, בהתבסס על המסורת שביום זה פסקה מיתתם של תלמידי רבי עקיבא. הגמרא מספרת ש"כולם מתו מפסח ועד עצרת… מיתה רעה", וכי מותם נגרם "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות סב, ב).

הפרשנות המסורתית לפיה מדובר בתלמידי בית מדרש שתורתם אומנותם מעוררת קשיים רבים:

א. מספר התלמידים 24,000 הוא מספר לא ריאלי, מה גם שבמדרש תנחומא (חיי שרה, ו) מסופר שהיו לרבי עקיבא 300 תלמידים – מספר גדול ומכובד בהחלט בסדרי הגודל של אותה עת.

ב. מות התלמידים מוזכר בגמרא ובמדרש כבדרך אגב. כיצד ייתכן שאסון כה נורא לא זכה להסברים ולתיאורים מפורטים?

ג. מדוע המשנה והגמרא לא מזכירות כלל שיש לנהוג מנהגי אבלות על מותם? האזכור הראשון למנהג אבלות על מות תלמידי רבי עקיבא מופיע באיגרת רב שרירא גאון שחי במאה העשירית, כ-700 שנה לאחר מותם בתחילת המאה השנייה.

ד. רב האי גאון כתב שבימי ספירת העומר נשים נמנעות מעשיית מלאכה משקיעת החמה עד עלות השחר, כיוון שבזמן זה הובאו תלמידי רבי עקיבא לקבורה (אוצר הגאונים, יבמות, שכ"ח). מדוע כל אלפי התלמידים נקברו דווקא בשעות הלילה, ומדוע, בניגוד למקובל, דווקא נשים עסקו בקבורתם?

ה. כיצד ייתכן שרבבות תלמידיו של רבי עקיבא, שאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", ודיבר על "חביב אדם שנברא בצלם… חביבין ישראל…." (אבות ג, יד), נכשלו בחוסר כבוד זה כלפי זה? וכיצד ייתכן שחוסר כבוד זה חייב מיתה המונית במחלה קשה? התשובות לשאלות האחרונות שהבאתי כאן בשבוע שעבר נותנות חומר טוב לשיחות מוסר, אבל אינן מתיישבות על לב אדם.

מכאן יתד ופינה לגישה השנייה, שסבורה כי לא מדובר בתלמידים שישבו לפני רבם בבית המדרש, אלא בהמוני היהודים שהלכו לאורו של רבי עקיבא, והתגייסו למלחמת בר-כוכבא נגד השלטון הרומאי. רבי עקיבא היה המורה הרוחני הגדול שהורה להצטרף למרד בר-כוכבא, שהסתיים כידוע במותם של רבבות יהודים. תפיסה זו, המקובלת על רבים, מקבלת חיזוק מאיגרת רב שרירא גאון, בה נכתב שהתלמידים מתו בשמד. גם המושג "מיתה רעה", בו השתמשה הגמרא בהגדרת מיתתם, מתאים למיתה בחרב, כפי שנראה ממקורות אחרים.

המלחמה התנהלה כמובן בשעות היום, ובשעות הלילה יצאו הנשים בחשאי לקבור את חלליה, פעולה שנאסרה על ידי הרומאים. הימנעות חז"ל מלציין שהתלמידים מתו במלחמה, נבעה מרצונם להשכיח מלחמה זו שהסבה טרגדיה לאומית ודתית איומה, ולהימנע מלהנכיח את תמיכת רבי עקיבא במרד. רבי עקיבא תלה בבר-כוכבא ציפיות משיחיות והכריז עליו "דרך כוכב מיעקב", אך בר-כוכבא היה לבר-כוזיבא (ירושלמי תענית ד, ה), והמרד הסתיים בתבוסה איומה.

דברי הגמרא שהתלמידים מתו במגפה יכולים לעלות בקנה אחד עם מותם במלחמה, שכן, כדברי הרב יואל בן-נון, יודעים אנו מההיסטוריה שמגפות מתפרצות בקרב מחנות במלחמה, בשל תנאים סניטריים והיגייניים לקויים, גופות החללים ומזון קלוקל, וייתכן שמגפת אסכרא פרצה במחנות הצבא בהם שהו.

דברי הגמרא שתלמידי ר"ע "לא נהגו כבוד זה בזה" עשויים להשתלב בכמה דרכים עם מותם במלחמה. דרך אחת אציע בעקבות הרב מ"צ נריה, ולפיה בחיי היומיום התלמידים הקפידו בכבוד חברם, אולם במעבר למצבים המיוחדים של תנאי לחימה עזה, נשברו כללי הכבוד, כאשר המתחים, הקשיים ושינויי המעמד של כל הבחורים שערך כל אחד מהם השתנה, יצרו חממה להתפתחות הפיחות בכבוד ההדדי. יתרה מזו, יש עדויות רבות לכך שבצבא בר-כוכבא ננקטו גישה קשוחה ושפה בוטה, וכבוד הדדי לא נשמר בהקפדה.

אפשרות אחרת היא שהוויכוח בשאלה כיצד יש להתמודד עם השלטון הרומאי – בהשלמה או בהסלמה – הניב חוסר כבוד הדדי. המחלוקת האם להצטרף למרד בר כוכבא אם לאו, זרעה פילוג קשה בעם וגרמה להתבטאויות פוגעניות, לסכסוכים ולפילוגים בין תלמידי רבי עקיבא. אלה דרשו להילחם עד לניצחון מוחלט ולהכרעת האויב, ואלה תבעו לעצור מחשש להשלכות קשות של הלחימה. אלה סברו שבכוח האמונה והדבקות במשימה, ניתן יהיה לשנות כליל את המצב בארץ, ואלה חששו שמדובר בסיכון מיותר של חיי אדם, ואף יעמיק את הפילוג בעם.

ייתכן עוד שהמחלוקת בין תלמידי רבי עקיבא הייתה בשאלה האם עליהם להתגייס לצבא או להמשיך וללמוד תורה. הוויכוחים האידיאולוגיים הקשים הם שיצרו אווירה חברתית לא בריאה בקרב התלמידים, והקנאות של כל אחד לאמת שלו השתקפה בחוסר כבוד זה לזה.

כישלון מרד בר-כוכבא מלמד שלא תמיד מי שמצטייר כיותר פטריוטי ולוחמני, הנחוש להילחם באויב עד לניצחון המוחלט, הוא הצודק. מות תלמידיו הרבים של רבי עקיבא ממחיש שמחלוקות יכולות להרוג. הוא הותיר לנו מסר נוקב וזועק על החובה לתקן את תרבות המחלוקת, לעדן ולרכך את היחסים בין מחנות חלוקים, להקפיד לכבד אלה את אלה בעיתות שקט ושלווה, וביתר שאת בתקופת מלחמה. בל"ג בעומר של שנת המלחמה השנייה, עלינו להשליך למדורה את האיבה ודברי השטנה, כי רק כך נגיע לסיום מוצלח של המלחמה.