שמחה הנוגעת בדבר

במוצ"ש פגשתי את חבר שלי, שגר במושב מבוסס ליד הרי ירושלים. בפגישה בבית קפה ירושלמי הוא שיתף אותי שהוא לא כל כך יודע מה לעשות. בעוד כמה חודשים תחול בר המצווה של הבן שלו, וכנהוג במושב שבו הוא גר, ההורים לוקחים את חתן הבר מצווה הטרי לטיול בר מצווה שווה ויוקרתי: זה יכול להיות טיול ללונדון או לפריז. רצוי ליעד מרוחק ומבוקש יותר כמו ארצות הברית. משך הזמן: לפחות שבוע בשביל לצאת ידי חובה ועשרה ימים למהדרין.

מעבר לזה יש כמובן את שבת בר המצווה שבה נהוג לשכור חדרים במלון או באכסניה הראויה להתכבד. לאירוע הזה אמורים להגיע חברי החתן המובחרים. מה שמשאיר אותנו עם האירוע האחרון: מסיבה באולם שאליה אמורים להיות מוזמנים כל חברי הכיתה. כמובן שהפקת בר המצווה אמורה לכלול גם אקססוריז נלווים, צלם, די-ג'יי, אלבום תמונות מהודר ועדיף שיהיה גם קונספט לאירוע. איזה סיפור כללי ששוזר את כל החלקים לכדי שלם הגדול מסך חלקיו. עלות התענוג באזור הארבעים אלף שקל. לא כולל שירות.

"תגידי לי", שח לי חבר שלי: "השתגעתי לגמרי? אני הולך להוציא כמעט חמישים אלף שקל רק בשביל שהילד שלי יצא מרוצה? שהוא ישמח? זה נראה לך הגיוני?"!

"ואם לא תעשה את זה?", שאלתי, והוא ענה: "אז הילד שלי יעקם פרצוף והחברים שלו לא יבינו מה נסגר עם ההורים שלו שלא מוציאים אותו לטיול בר מצווה ו'למה אתה בכלל לא עושה באולם? מה, אתה עני? אין להורים שלך כסף?' ומה עם שבת בר מצווה בבית מלון? הרי כל בני הדודים שלו חגגו בבית מלון… אבל אני לא רוצה שהנורמות האוויליות הללו יכתיבו לי מה לעשות. אני באמת צריך להוציא חמישים אלף שקל בשביל לגרום לבן שלי לחייך? בשביל שהוא יהיה מרוצה ושמח? מה זה השטויות האלו?!", תהה.

"לך עשו טיול בר מצווה בחו"ל?", שאלתי. "ושבת בר מצווה בבית מלון? אירוע לחברים באולם?".

"כלום", אמר החבר: "חגגו לי בשבת בבית הכנסת ולאחר מכן היה אירוע עם פיתות, חומוס וכמה סלטים באולם של בית הכנסת. ואתה יודע מה? הייתי הכי מאושר בעולם. מי בכלל חשב על חו"ל ואולם אז".

"נו, אז מה הבעיה?", לא הבנתי למה ואיך הסיפור הפשוט הזה כל כך הסתבך.

"הבעיה שהזמנים השתנו ואיתם הציפיות ועכשיו הילד שלנו מצפה לזה. שמחת החיים שלו תלויה בהפקה הגרנדיוזית שנעשה. בטיסה לחו"ל. בזה שהוא יוכל להרגיש שווה בן שווים בקרב החברים שלו ולא כמו ילד מסכן שההורים שלו לא יכולים לנסוע איתו לחו"ל ולחגוג לו בבית מלון כמו שאר החברים שלו".

"תגיד", שאלתי אותו: "מה האיחול הכי גדול שאתה יכול לאחל לילד שלך?"." פשוט מאוד", ענה לי: "שהוא לא יזדקק לאישור חיצוני של הסביבה בכדי להבין עד כמה שהוא מיוחד ועד כמה שהוא צריך להודות לקב"ה על כל הטוב והחסד שהוא עשה לו. שהוא יבין ששמחת החיים והאושר שלו לא תלויים בכרטיס טיסה, באופניים או בכל דבר חומרי כזה או אחר. זה האיחול הכי גדול שאני מאחל לו".

רגע לפני שניתקנו הוא הוסיף: "אתה יודע, אבא שלי עלה לארץ כבן לניצולת שואה בגיל שנה וחצי וחי עם אמא שלו, סבתא שלי, במעברות. לא היה לו כלום. ובכל זאת הוא מתאר את החיים שלו,  למרות כל המורכבויות, כחיים מאושרים. היום הילדים שלנו חיים בדור שיש להם הכול, אבל מצד האמת הם כל כך תלויים בחומריות הזאת שבלי כל התפנוקים שיש להם, אין להם בעצם כלום. וזה כל כך חבל".

***

חשבתי על הילדים שלי ועל החברים שלהם ועל התלמידים שלי ועל כל הנשמות הגדולות שחיות היום בדור שלא ידע מחסור: כמעט כולם ללא יוצא מן הכלל רשומים למיליון חוגים. אוכלים אחת לשבועיים במסעדות המבורגרים ופנקייקים. טסים לחו"ל. מקבלים נעליים חדשות. אופניים יוקרתיות. משפריצים את החוויות שלהם לסטורי ונראה שהם כל הזמן נמצאים במרדף תמידי אחרי הריגוש הבא שייתן להם עוד קצת חוויות. ואם תשאלו את ההורים שלהם למה הם נותנים יד לפסטיבל הזה, כנראה שהם יענו לכם: 'כי אנחנו רוצים שהם יהיו שמחים'. זו ההתניה הפבלובית: ריגוש וחוויה שווים שמחה. ואם אתה ילד בשנת 2023 שלא רוצה לטוס לחו"ל ולא רוצה ללכת לאכול המבורגר ולא נוסע למשחקים של הפועל ירושלים בכדורסל או מכבי חיפה בכדורגל ובכל זאת מרגיש מאושר ושמח ממה שהחיים מזמנים לך כי אתה יודע להעריך את כל הדברים הבלתי מובנים מאליהם שהקב"ה הביא לך?

כנראה שאתה סתם מוזר. או שאתה נמצא ביישוב הלא נכון. כי מה זו בכלל שמחה טהורה שאינה נוגעת בדבר? זה נשמע כמו משהו שממש שייך לעבר.

(תצוה תשפ"ג)