למה להיות יהודי דתי?

מה עשוי לגרום לאדם לעזוב את עמו, לשנות את אורחות חייו ולקבל על עצמו את דת משה וישראל?

למה להיות יהודי? התשובה לכאורה, מובנת מאליה: יהודי הבוחר לשמור תורה ומצוות עושה זאת מן הסתם מתוך אמונה שמשה אמת ותורתו אמת. כל סיבה נוספת מיותרת. ברם, המציאות האנושית אינה כה פשטנית, ויש יהודים מאמינים בני מאמינים שאינם שומרי תורה, ולעומתם כאלה המקיימים אורח חיים דתי למדי, אף שאמונתם רופפת.

בפרשת השבוע אנו פוגשים באדם הראשון שהצטרף מיוזמתו האישית לעם ישראל וקיבל את תורתו. מה הביא את יתרו המדייני לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו, ולעשות צעד אמיץ זה? בשאלה זו נחלקו חכמינו: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר? ר' יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע, רבי אליעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע, רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא" (זבחים קטז, א).

אפשר שתנאים אלה חלוקים בשאלת העיתוי לבואו של יתרו, ואפשר עוד שהם נחלקו בשאלה איזה אירוע מבין השלושה הללו עשה את הרושם הגדול ביותר על אומות העולם. אולם ניתן להציע גם תובנה שונה, לפיה מחלוקת התנאים משקפת חילוקי דעות בשאלת המניע: מה עשוי לגרום לאדם לעזוב את עמו, לשנות את אורחות חייו ולקבל על עצמו את דת משה וישראל? מהו הגורם העיקרי שאמור להביא אדם לקבל עול תורה ומצוות?

לדעת רבי אלעזר המודעי, גורם זה חייב להיות מתן תורה, היסוד הרוחני-דתי. רבי יהושע מצביע על ההיבט הלאומי. יתרו שמע שעם ישראל נחל ניצחון צבאי אדיר מול מעצמת הטרור העמלקית, הוא מתרשם מכך שמדובר בעם מלוכד, עם של גיבורים, המהווים כוח עולה בזירה הבין-לאומית, ולעם כזה הוא רוצה להצטרף.

בעיני רבי אליעזר, לעומת זאת, אדם העושה מסע כה גדול וקשה כדי לקבל תורה שוקל היטב את הכדאיות האישית. לשיטתו, יתרו שמע על קריעת ים סוף, ואמר בליבו שמשתלם להצטרף לעם ש-ה' עושה לו ניסים גלויים. יתירה מזו: נס קריעת ים סוף הסתיים בביזת הים, אשר בה, לדברי המדרש (במד"ר, יג) אספו שלל יותר מאשר הוציאו ממצרים, כך שהאינטרס האישי בהחלט הזמין הצטרפות.

לאור פרשנות זו של דברי חז"ל אפשר ללמד זכות על כל נוכרי שבא להתגייר, יהא המניע שלו אשר יהיה, בין אם המחקר הרציונאלי מובילו להכרה באמיתות התורה, בין אם נקודה יהודית פנימית או שייכות משפחתית לאב יהודי מחברת אותו לעם ישראל, ובין אם נטיית הלב אחר תועלת כלשהי מושכת אותו לבוא ולהצטרף. מי שמוכן לאמץ את הסיסמא שטבע יתרו ולומר: "ברוך ה' א-לוהי ישראל", יש לצאת לקראתו כפי שיצא משה לקראת חותנו, ולקבלו בחמימות ובזרועות פתוחות.

הפרשנות שהצענו מעניקה לגיטימציה גם לדרכים השונות של קירוב יהודים לתורה ולמצוות שקיימים בזמננו. יש המנסים לשכנע באמיתות האמונה, כדרכו של ר"א המודעי, יש המדברים על ה"אידיאה הלאומית", "כלל ישראל" וסגולת ישראל, ושיטת רבי יהושע בידם, ואילו אחרים מבקשים לשכנע רחוקים שיבואו מתוך שיקול תועלתני, ומסבירים שהשומר שבת וחגים, כשרות וטהרה, שכרו בצדו בעולם הזה ובעולם הבא. לפי דרכנו יכולים הם לסמוך על שיטת רבי אליעזר.

ההתחברות המושלמת לעם ישראל ולתורתו עתידה להופיע דורות רבים אחר כך אצל רות המואביה, הקוראת את הקריאה הגדולה: "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ… עַמֵּךְ עַמִּי, וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי". בהכרזה זו משתקפים שלושת המרכיבים עליהם עמדנו גם יחד: ההתחברות הלאומית לעם ישראל – "עַמֵּךְ עַמִּי", ההתקרבות הדתית-רוחנית אל הבורא – "א-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי", והמימד האישי: הרצון להיות קרובה לחמותה שקרבת נפש גדולה ביניהן – "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ".

לפתחנו התגלגל כיום האתגר לקרב יהודים הרחוקים מתורה ומצוות, ולצרף אלינו עולים לא יהודים, אך מזרע ישראל. אם לא נדקדק בשאלת המניע שלהם, ואם נדע למשכם בעבותות אהבה ולאמצם בלב רחב ובמאור פנים כבועז בשעתו, נזכה לרוות מהם טוב לרוב, כרות שיצא ממנה דוד, "שהרווה את הקב"ה בשירות ותשבחות" (ברכות ז, ב).

(יתרו תשפ"ב)