פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
בסיום הטור הקודם ראינו את הגישות השונות ואף המנוגדות העולות מבעלי התוספות בסוגיית ההיתר או האיסור לנשים להיות דייניות:
- אישה יכולה לדון, אף אם היא בדברים רבים אינה יכולה להעיד, כמו שדבורה דנה את עם ישראל. על נשים לא נאמר ש'כל הכשר לדון כשר להעיד'.
- אישה אינה יכולה לדון, אלא אם כן הציבור באופן מיוחד מקבל אותה עליו. כמו שקיבלו את דבורה.
- אישה אינה יכולה לדון. דבורה הייתה נביאה או ששפטה מכוח רצון השכינה, אך היא לא הייתה דיינת רגילה.
- אישה אינה יכולה לדון, אבל היא כן יכולה להורות את ההלכה. וכך עשתה דבורה הנביאה.
עם זאת, בפועל, בניגוד לגישות השלישית והרביעית, הגישה השנייה קרובה יותר לראשונה בכך שהיא מקבלת מצב שאישה תהיה דיינת, אבל רק בתנאי שהציבור מקבל אותה. כפי שמציינת עליזה בזק, דיינות מכוח קבלת הציבור, תקפה רק אם שני הצדדים מסכימים, ורק בענייני ממונות וענישה, וסמכויות האכיפה שלה חלשות יותר (עליזה בזק, "דיינות נשים-ניתוח מקורות הדין ובחינתם לאור הפסיקה בדיינות ובשררה לדורותיה", בתוך: טובה כהן ועליזה לביא (עורכות), להיות אשה יהודיה-קובץ שלישי, ירושלים: קולך, 2005, עמ' 122-77. ראו בהערה 2, עמ' 77).
היו ראשונים נוספים שהתירו לנשים להיות דייניות, תוך הסתמכות -כבעלי התוספות- על דבורה ששפטה את העם. אביא מספר הדגמות מדמויות מרכזיות בספרות ההלכתית. הרשב"א כותב: "ואפשר שהאשה כשרה לדון מדכתיב בדבורה 'והיא שפטה את ישראל בעת ההיא', ומיהו אין ראיה משם דשמא לא שהיא בעצמה דנה אלא שמלמדת להם ודנין על פיה, ואי נמי בשקבלוה עליהם" (חידושי הרשב"א מסכת בבא קמא דף טו עמוד א, דיבור המתחיל: אשר). הריטב"א כותב ביתר חריפות: "[ד]מקרא מלא דיבר הכתוב (שופטים ד' ד') 'והיא שופטה את ישראל' " (חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף לה עמוד א, דיבור המתחיל: 'אשר').
בעל ספר החינוך מביא את המחייבים בצד השוללים. בהסברו על המצווה שדיין שלימד זכות לא ילמד חובה הוא מוסיף:
"ונוהגת מצוה זו בזכרים, אבל לא בנשים, שאינן דנות כמו שאמרנו למעלה בהרבה מקומות. ולא יקשה בעיניך מה שכתוב בדבורה הנביאה [שופטים ד', ד'] (ו)'היא שופטה את ישראל', שאפשר לנו לתרץ שלא היה הדין נחתך על פיה אבל היתה אשה חכמה ונביאה והיו נושאים ונותנים עמה אפילו בדברים של איסור והיתר ודינין גם כן, ולכן כתוב עליה '(ו)היא שופטה את ישראל'. או נאמר שקבלוה לדון עליהם ראשי ישראל ואחריהן כל אדם ידון על פיה, דבקבלה ודאי הכל כשרים, דכל תנאי שבממון קיים. ומכל מקום כל זה שאמרנו שאינן דנות הוא כדעת קצת המפרשים וכדעת הירושלמי [שבועות פ"ד ה"א, סנהדרין פ"ג ה"ט], שכן נמצא שם מפורש, אבל לדעת קצת מן המפרשים כשרות הן לדון, ואמרו כי מקרא מלא הוא שנאמר' (ו)היא שופטה'" (ספר החינוך, מצווה עז).
באשר לגישות השוללים. כאן יש שתי הנמקות מרכזיות: א. אישה הפסולה להעיד-גם פסולה לדון. ב. נשים לא יכולות להיות באף משרה שיש בה שררה.
הרמב"ן בדבריו להלן מתבסס על ההנמקה הראשונה. בעיניו, דבורה הנביאה הייתה מנהיגה ולא שופטת:
"מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. מילתא אגב אורחיה קמ"ל [=לימוד בדרך אגב הוא לימד אותנו] דנשים אינן ראויות להעיד […] ושמעינן ממתני' דאשה אינה כשרה לדון דכיון דפסולה להעיד פסולה לדון כדתנן (נדה מ"ט ב') כל הכשר לדון כשר להעיד וכלל גדול הוא ולמדין ממנו, וכן אמרו בירושלמי שאין האשה מעידה ואין האשה דנה, ומאי דכתיב (שופטים ד') והיא שופטה את ישראל? פירושו מנהגת שעל פיה ובעצתה היו נוהגין זה עם זה כדין מלכה, ואף על גב דאמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה נוהגין היו בה כדין מלכה, אי נמי מקבלין היו דבריה ברצונם" (חידושי הרמב"ן מסכת שבועות דף ל עמוד א, ד"ה מתניתין).
גישתו של הרמב"ן חוזרת הרבה אצל ראשונים אחרים, וכפי שראינו גם בחלק מהגישות שמביאים בעלי התוספות במקומות שונים. לעומתו, שונה ההנמקה של הרמב"ם. הוא לא מתבסס על ההשוואה בין דיינות ועדות. בעיניו, אישה פסולה לדון משום שיש איסור על כך שאישה תהיה בתפקידי שררה בכלל. בכך נפתח בטור הבא אי"ה.
(פנחס תשפ"ג)
