תהו ובהו, וחושך על פני תהום

יש פסוקים שליבנו גס בהם, מרוב שהם שגורים על פינו, עד שהם קמים וניצבים לנגד עינינו ממש.

כאלה היו השבוע פסוקי מעשה בראשית: "והארץ הייתה תהו ובהו, וחושך על פני תהום".

פרשני המקרא, למן התרגומים הקדומים, מדרשי חז"ל ועד האחרונים, תהו על משמעותם של "תהו ובהו" אלה, וניסו למצוא להם פשר.

כמה מהם, כגון התרגומים הקדומים למקרא, ורש"י בעקבותיהם, פירשו צירוף מלים יחידאי זה כביטוי לרִיק גדול, שכל הרואה אותו משתומם: "תֹהוּ לשון תימה ושיממון, שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה".

בדיחה עתיקת יומין מספרת על חשמלאי, מהנדס ופוליטיקאי שהתווכחו מהו המקצוע הראשון בעולם? אמר החשמלאי: "המקצוע שלי הוא הראשון, והלא האור היה הדבר הראשון שנברא בעולם"!; השיבו המהנדס: "לא כי, המקצוע שלי הוא הראשון.  עוד לפני שהיה אור, היה תהו ובהו. הקב"ה ביקש לעשות בו סדר ושירטט  במדויק כיצד ייראה עולמו, וזה בדיוק תפקידו של המהנדס"!; שאל הפוליטיקאי: "ומי לדעתכם יצר את התוהו ובוהו?".

אם הבדיחה הזו לא הייתה נחלתנו באלה הימים, היינו צוחקים.

רשלנותם (שלא לומר, הפקרות ממש) והחדילה ממעש שגילו רבים (אף הטובים שבהם) מהפוליטיקאים ושרי הצבא, הן לפני פרוץ המלחמה והן בשלביה הראשונים, היו לטרגדיה גדולה ועצומה, שוברת לבבות, רווית שכול, בכי, צער ודאגה.

אחת המעצמות הצבאיות הגדולות בעולם, אימפריה גרעינית (לפי פרסומים זרים) ואומת סייבר וסטרט-אפ, ניצבה חסרת אונים לנוכח מחבלי גיהינום, ולצדם נערים שפלים, נבזים ונבָלים, חיות אדם, ששעטו אל שטחה רכובים על אופניים ואופנועים, כפכפי גומי לרגליהם.

גם בחלוף כמה ימים, השאלות הגדולות ניצבות בעינן. ותשובה – אַיִן.

לצד השאלה התיאולוגית-אמונית, שקולה מהדהד מסוף העולם ועד סופו, "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול הזה?", ניצבות גם שאלות ארציות יותר: עכשיו באים? איפה הייתם ומה עשיתם?

גם תופעות מופלאות, שבימים רגילים היו מחממות את הלב, של התנדבות והתגייסות אין קץ – עד כדי חירוף נפש של ממש – לסייע, לעזור, לנחם, לתקן, לחבוש ולרפא, פצעי גוף ונפש, מתגמדות לעתים לנוכח המחזה הנורא של חיילים ובני משפחותיהם הנדרשים, שלא בטובתם, לחַזר על הפתחים ולאסוף כסף לרכישת אפודים קרמיים, משקפי מגן, אטמי אוזניים או מגבונים.

השלומיאליות מרקיעת שחקים, והלב שותת, והעיניים דומעות, והכעס, הרפיון וחוסר האונים מאיימים להשתלט על כולנו. "כי אין בית", ואין משפחה או חברה, "שאין בו מֵת". קרוב משפחה, שכן, ידיד, חבר, מכר.

"לולי ה' הותיר לנו שריד".

כמו בבריאת העולם, בעל הבית מציץ עלינו ממרום, ומבטיח: "יש מנהיג לבירה". ואנו, כתמיד, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים (אבל גם קצת עזרה מאתנו לא תזיק).

בשורות טובות, ישועות ונחמות, בימים אלה ובכלל. אנו זקוקים להן.

(בראשית תשפ"ד)