הסכם שקוף

לבני גד וראובן היה מקנה רב, הם יושבים בעבר הירדן המזרחי, רואים כי טוב ורוצים להישאר שם. הם פונים להרכב המלא של מנהיגי העדה- משה, אלעזר והנשיאים ומציעים בזהירות ובנימוס: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן".

משה לא מתרשם מהבקשה ומשיב: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה". הוא ממשיך להטיח בהם דברים קשים ומשווה אותם למרגלים. כשאני שואל את עצמי מדוע משה מגיב בצורה כה אגרסיבית, אני חושב על המקום הנפשי שבו הוא נמצא. הוא מהיחידים שנותרו מדור יוצאי מצרים, הוא חושב על העם שייכנס לארץ בלעדיו ופתאום מגיעים שני שבטים ומבקשים, אמנם בנימוס, לא להיכנס פנימה. הבקשה מנוסחת כרצון שלא לעבור את הירדן, בדיוק מה שעומד לקרות למשה עצמו. כך, הם לא הצליחו ליצור הקשבה, פתיחה רעה למשא ומתן.

והם ניגשים פעם שניה: "וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה".

כאן הדגש עובר מרצונות לצרכים. הצאן והטף יישארו פה ובתמורה תקבל את הסיירת של עם ישראל. כאשר הניסוח עובר משאיפות ורצונות לצרכים ואינטרסים הבקשה הידידותית הופכת לביזנס. זה פחות נעים אבל הרשמיות דווקא יכולה לפתוח את הסיכוי להגיע להסכמה.

בשלב זה משה מנסח חוזה משפטי מפורט. דבר מעניין שהפרשנים רואים בשלב זה הוא שהשבטים מקדימים את בקשת גדרות הצאן על פני הערים לטף. משה בניסוחו משנה את הסדר- קודם טף ולאחר מכן הצאן. הם מקבלים את דעתו ואומרים: "טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ", ומלמדים אותנו שגם כשכבר יש הסכמה, חשוב לדייק בפרטים.

את החוזה הם מנסחים שוב ומציגים ליהושע, אלעזר וראשי המטות. יהושע, מכיוון שהוא יפקח על קיום ההסכם בעתיד, ובפני ראשי המטות כי הפומביות הופכת את העניין לרשמי ואת המחויבות לא רק בפני ההנהגה אלא בפני כל העם. ההתנהלות הפרוצדורלית יכולה להכביד, היא מרגישה לנו זרה גם במעמד הכתובה שבחופה אבל כאשר יש הסכם ברור על הנחות היסוד, הקשר עצמו יכול להיבנות על גביו- בין מעסיק לעובד, בין בעל ואישה, בין חלקים שונים בעם.

(מטות מסעי תשפ"ג)