קובי פרידחי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)ספר 'ויקרא' מתחיל עם פירוט של עבודת הקורבנות. מתוך קורבנות אלו, אשר חלקן שייכות ליחיד וחלקן שייכות לעם כולו, בלט לי קורבן מעניין ומיוחד:
"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד".
אם הסנהדרין המייצגת את עדת ישראל, שוגה ומתירה לעם לעבור על אחת ממצוות לא תעשה, כשהטעות מתגלה על העם להביא קורבן חטאת. קורבן זה נודע בשם "פר העלם דבר" והוקדשה לו מסכת שלמה בש"ס – מסכת הוריות. היא אומנם קצרה, אך היא מראה על החשיבות שראו חכמים בדיון בקורבן זה.
במקומות עבודה, מידת האחריות האישית שמקבל העובד הפשוט שונה
כשמסתכלים על הדיונים של חז"ל בשאלה מהי אותה הוראת סנהדרין, נראה שיש ניסיון רב לצמצם את המקרים שבהם הקרבת הקורבן תבוא לידי ביטוי. למשל: חיוב של בית הדין להגיד במפורש לעם "מותרים אתם לעשות" ולא רק "מותרים אתם". צורך בתמימות דעים בקרב כלל חכמי הסנהדרין וכן סייגים נוספים שבאים לצמצם את המקרים שבהם העם יחויב בקורבן למינימום. מדוע חז"ל עושים מאמצים גדולים כל כך כדי לא לחייב את הציבור על קורבן?
למעשה, כאשר מגדירים את ההוראה כהוראת טעות, אנו מאשימים את הציבור ופוטרים מעבירה את היחיד. אכן טעית, אבל האשמה אינה שלך. אינך צריך להביא קורבן יחיד, הזקנים והכוהנים יקריבו עבורך. יש רצון לצמצם את המקרים שבהם אדם מבצע עבירה ומרגיש שאין לו עליה אחריות אישית.
הגישה הצה"לית היא הפוכה: על החייל הפשוט למלא כל פקודה גם אם אינה חוקית, והאחריות לרוב תהיה על המפקד. התפיסה היא שצריך לצמצם את מרחב התמרון האישי כדי ליצור אחידות, למעט מקרים שבהם הפקודה בלתי חוקית בעליל – כזו שידוע לכל שהיא עבירה פלילית וקיומה "דוקרת את העין ומקוממת את הלב".
כשמסתכלים על מקומות עבודה, ניתן לראות שהם בוחרים במודע או שלא במודע את מידת האחריות האישית שהם נותנים לעובד הפשוט. אחריות שמצד אחד מאפשרת מעורבות ויוזמה, ומצד שני יכולה לגרום לזהירות יתר ולהימנעות מתוך פחד לטעות. המשותף הן לעמדת חז"ל כלפי פר העלם והן לתפיסה הצה"לית כלפי פקודה בלתי חוקית, הוא שבכל מקרה לאדם יש מידה מסוימת של אחריות אישית שדורשת ממנו לחשוב לפני שמבצע. תפיסה זו מלמדת אותנו שלא נוכל להשאיר את הבקיאות בנהלים או את לימוד התורה רק למנהיגים ולחכמים, ועלינו לשקוד עליהם גם בעצמנו.
