מעבר לחושים ולמישוש

הרב ד"ר משה רט
איזה חוש הוא המשמעותי ביותר עבורנו? באופן טבעי, אנשים נוטים להתייחס לחוש המישוש כאל "החזק" ביותר: הדרך הטובה ביותר לברר אם משהו הוא אמיתי, היא למשש אותו. אשליות יכולות לתעתע בראיה, קולות יכולים לבלבל את השמיעה, אבל אם אפשר לגעת במשהו ולחוש אותו, אין ספק בקיומו. מתוך כך נוצרה תפיסת עולם שרואה בחומר את הממשות, משום שהוא ניתן למישוש, בעוד כל מה שאינו חומרי נחשב לפחות ממשי עד בלתי קיים.
אבל מה באמת מקנה לחוש המישוש את מעמדו המיוחד? נראה שהתשובה לכך קשורה לא למידת אמינותו, אלא למידת השפעתו עלינו: חוש המישוש אחראי לתחושות הבסיסיות ביותר של עונג וכאב, ולכן אי אפשר להתעלם ממנו. בניגוד לראיה ולשמיעה, אי אפשר "לכבות" אותו באופן רצוני. הרמב"ם כתב בשם אריסטו שחוש המישוש חרפה הוא לנו, ואפשר לומר שהטעם לכך הוא לא רק משום שהוא מושך אותנו להנאות גשמיות, אלא גם משום שהוא כובל אותנו לעולם החומרי ומכריח אותנו להתייחס אליו.
אבל אם חוש המישוש הוא החזק ביותר, הרי שהחושים האחרים משפיעים יותר לעומק. לאור ולחושך סביבנו, ולצלילים ולקולות שאנו שומעים, יכולה להיות השפעה עדינה ועמוקה ביותר על נפש האדם. שינוי קל במידת התאורה משנה את כל האווירה, ויכול לרומם את רוחו של האדם או לדכדך אותה. על כוחה של המוזיקה לפעול על הנפש אין צורך להאריך במילים. ובאשר לחוש הריח, כולנו יודעים שאינו כמוהו כדי להציף זיכרונות ישנים ולהחזיר את האדם למקומות ואירועים מלפני שנים רבות. חוש המישוש פועל בעיקר על הגוף, אבל הראיה, השמיעה והריח פועלים על הנפש, ויכולים להגיע גם לרוח ולנשמה.
ביהדות, דברים הם אמיתיים יותר דווקא כאשר הם נשגבים מהחושים, כשאי אפשר למשש אותם. בבית המקדש לא היה פסל מוחשי של ה', או אפילו תמונה שלו; האווירה בו רוממה את רוחותיהם של העולים לרגל באמצעות שירת הלוויים ונגינתם, ניחוח הקטורת, והדרו של המקדש. ואפילו מעבר לאותם חושים נמצאת המציאות הרוחנית והאידיאית, שלא ניתן לתופסה בחושי הגוף אלא רק בכלים רוחניים – והיא המציאות האמיתית ביותר. כמה נואל הוא מי שעבורו רק המוחשי הוא האמיתי, כתינוק המכניס כל דבר לפיו…
(וישב תשע"ח)