שבת חזון ותשעה באב 

השבת שלפני תשעה באב מכונה שַׁבַּת חֲזוֹן על שם ההפטרה הפותחת במילים – "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים" (פרק א'). ההפטרה עוסקת במצבו הרוחני הקשה של עם ישראל בזמן בית המקדש הראשון – מצב שהוביל לגלות עשרת השבטים, ויותר מאוחר לחורבן הבית. שבת חזון היא השבת האחרונה משבתות תלתא דפורענותא (בשם תלת דפורענותא מכנים את שלוש שבתות האבל, שבין צום שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, בהן קוראים הפטרות העוסקות בעניין חורבן בית המקדש וירושלים). פרשת השבוע של שבת זו היא תמיד פרשת דברים.

למעט יום הכיפורים, כל הצומות נקבעו בעקבות אסונות שהתרחשו בתאריכים הללו. מטרת הצומות היא לעזור לנו לזכור את ההתנהגות השלילית של אבותינו, התנהגות שהובילה בסופו של דבר לאסונות הללו. במהלך הימים הללו, כל אדם צריך לערוך חשבון נפש לגבי ההתנהגות שלו ולהתחייב להיטיב את דרכיו. בספר יונה נאמר, "וירא האלוקים את מעשיהם" (פרק ג' פס' י'), כלומר, הקב"ה ראה, כלומר ייחס חשיבות מרובה ביותר למעשיהם ופחות לשק ולאפר שלבשו ואף לצום שערכו (תלמוד הבבלי, מסכת תענית דף כ"ב ע"א) וכלשון הרמב"ם: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'" (הל' תעניות פ"ה ה"א). ובכל זאת, אין זה מספיק לערוך רק חשבון נפש ולדלג על הצום. ימי הצום שנקבעו בתורה או על-ידי הנביאים, נשמרו וקוימו כראוי משך כל הדורות. היהדות נמנעת מסגפנות סתמית. אנו עורכים שינויים מיוחדים בעולמנו הגשמי, בכדי שנצליח ליצור מגע עם העולם הרוחני. ההלכה היהודית מסייעת לנו בתהליך זה. היא מכתיבה לנו התנהגויות ספציפיות ומורה לנו מתי בדיוק לבצע אותן. באופן זה, בימי הצום, חלקנו לא מצליחים להתחבר לסיבת הצום וגם אם אנו מבינים מהי משמעותו של היום, עדיין אנו עלולים להרגיש רחוקים מאד ממהותו האמתית. הרעב עוזר לנו לחוש את תחושת האובדן והפגיעות הגבוהה, כזו שתקרב אותנו לעבר הפנמה אמתית של משמעות האירועים שהובילו לקביעתו של הצום המיוחד הזה.

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות, תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות. שביום הכיפורים גם חולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק חולים שהצום עלול לסכן את נפשם, פטורים מצום הכיפורים, שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. בגמרא נאמר: "דרש רב, עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים" (פסחים נ"ד ע"ב). וכך פסקו הרמב"ם (הלכות תענית פ"ב ה"י, והשו"ע או"ח סי' תקנ"ד).

כיון שמותר לחלל שבת כדי להציל עוברים, אין ספק שאין לצום כאשר רופא סובר שהדבר מסכן את ההיריון. באופן עקרוני קובעים רוב הרופאים כי אם מדובר בהריון תקין ניתן לצום בתשעה באב. ביום הכיפורים, שהוא מדאורייתא, נקבע שמותר להאכיל אישה בהריון המתאווה למאכל במיוחד, ובוודאי ביחס לתשעה באב שאינו אלא מדרבנן. כמו כן מובא בשמו של הרב אביגדור נבנצל שגם אם חשה האישה סחרחורות ובחילות מותר לה לאכול ולשתות. מקרה נוסף בו חייבת האישה לשתות הוא לאחר תחילת הצירים, כיון שהגעה ללידה כאשר היא מיובשת מסכנת אותה.

בענייני המחלות כותב הרב פרופ' שטיינברג מחבר האנציקלופדיה הלכתית רפואית, כי יש אומרים שיש חילוק בין ט' באב לשאר הצומות הקלים. שבט' באב רק חולה או מי שעלול להיות חולה מחמת הצום – פטור, אולם בצומות הקלים (הכוונה, לשאר ארבעת הצומות), גם מי שמצטער מאוד, באופן משמעותי יותר משאר בני אדם, פטור מן הצום. דבר זה נלמד מדין מעוברות ומיניקות, שאינן נחשבות חולות, וחייבות בתשעה באב ופטורות מהצומות הקלים. וכן כתב בעל ערוך השולחן שהחלוש בגופו לא יחמיר על עצמו להתענות בצומות הקלים זולת תשעה באב שיתענה (סי' תק"נ סעי' א'). אולם רבים לא חילקו בזה, ואפשר לבאר שרק את המעוברות והמיניקות פטרו מהצומות הקלים, כי יש בזה צורך לעובר ולתינוק, אבל מצטערים שאינם חולים נשארו בחיובם. ומכל מקום נראה שבמצבי ביניים, אפשר להקל יותר בצומות הקלים יותר מאשר בט' באב. יולדת, כל שלושים הימים הראשונים – לדעת השולחן ערוך לא תצום, ולדעת הרמ"א לא תצום אם תרגיש צער, ובשבעת הימים הראשונים לא תצום בכל מקרה.

(דברים חזון תשפ"ג)