צריך להתקדם בחיים

כל העולם נדהם מהנס הגדול שאירע, כשאברהם הוליד את יצחק בגיל מאה. אולם בפרשתנו מתברר שאברהם הוליד עוד שישה ילדים מאשתו השנייה, קטורה, כשהיה לפחות בן 140 שנה, ואיש לא עושה עניין מזה. נראה שדווקא הולדת יצחק צריכה היתה להתרחש בעקבות נס מיוחד, אולם הפוריות של אברהם בגיל זקנה היתה תופעה טבעית. כיוון שכך יש לשאול מדוע התורה מספרת על נישואי קטורה לאברהם, ועל צאצאיה, וכי מה עניין יש לנו בהם?
שאלה זו מתחברת להבנתי לשאלה גדולה אחרת והיא: מה היה סוד כוחו של אברהם? כיצד עשרת הניסיונות הקשים בהם עמד לא שברו את רוחו? שאלה זו מתחדדת בסיפור רכישת הקבר במערת המכפלה, שלכאורה, שם לאל את כל מפעל חייו. כל חייו הוא הולך בארץ עם הבטחות חוזרות ונשנות שהארץ ניתנת לו ולזרעו, ולבסוף מתברר שאין לו אפילו ד' אמות משלו כדי לקבור את אשת נעוריו. כיצד לא נפלה רוחו של אברהם? זאת ועוד, בשלב זה אברהם נותר בודד, כשהעזר כנגדו כבר לא עמדה לצדו, והוא נאלץ להתמודד עם אתגרי החיים לבדו, וזאת בהיותו "זקן בא בימים".
נראה שמילת המפתח באישיותו של אברהם מופיעה באפיזודה האחרונה של חייו, בלקיחת קטורה לאישה, שנראית לכאורה כמעין סרח עודף לסיפור חייו המופלא: "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה" (כה, א). המילה "ויוסף" היא הקוד הסודי בחייו של אברהם: הוא תמיד מסתכל קדימה, תמיד מוסיף והולך. הפועל החוזר לאורך כל מסכת חייו של אברהם הוא "וילך", למן הקריאה הא-לוהית הראשונה: "לך לך אל הארץ", ועד הקריאה לעקידה: "לך לך אל ארץ המוריה". כל חייו של אברהם בין שתי הקריאות הללו היו שורה ארוכה של הליכות: "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'", "וילך למסעיו מנגב", "וילך אל המקום", "וילך ויקח את האיל" ועוד. אברהם הוא ההולך הנצחי. סוד כוחו נעוץ בכך שהוא אינו שוקט על השמרים, ולא שוקע בבעיות הזמן, אלא מתמקד בעשיה ומתמודד עם אתגרים חדשים.
ייתכן ששורש תכונה זו של אברהם טמון במידה הבסיסית שלו: תמימות שאף היא מופיעה בלשון הליכה: "התהלך לפני והיה תמים". התמימות מסייעת להתקדמות, שכן מי שמפשפש בכל מעשה ואירוע בחייו, ומתחכם לבדוק כיצד יכול היה להיות אחרת, וכמה נורא מה שקרה, מה עשיתי נכון ומה נכון שלא עשיתי, וכן הלאה והלאה, מתקשה להתהלך קדימה. מי שמתהלך בתמימות, ומוצא בנבכי נשמתו את הכוחות לקבל את מאורעות חייו בפשטות, בלי חקירה ודרישה יתירים ועקרים, מסוגל להתהלך, ולהתקדם כל הזמן.
וכך, מיד אחרי שמסתיימת קבורה שרה, אברהם נכון לאתגר הבא: למצוא אישה ליצחק ולדאוג לעתיד, להמשכיות, ומיד לאחר שדאג ליצחק הוא נושא את קטורה. אברהם הזקן "בא בימים", הוא בא עם כל הימים שלו. היו גם ימים קשים, כאלה שאחרים היו נשברים בהם, אבל אברהם לוקח אתו גם את הימים הרעים, ומחלץ מהם חיזוקים וכוחות חדשים.
חז"ל דימו את אברהם לעץ המסוגל תמיד להתחדש: "שתולים בבית ה' בחצרות א-להינו יפריחו עוד ינובון בשיבה" – זה אברהם אבינו, "דשנים ורעננים יהיו" – ויוסף אברהם. "כי יש לעץ תקוה" – יש לאבינו אברהם תקוה, אם יכרת ועוד יחליף" (ב"ר סא). במדרש אחר הצביעו חז"ל על תכונת ההתקדמות המתמדת של אברהם וקראו עליו את הפסוק: "מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה" (תהלים נ"ה). הם הסבירו שאברהם נמשל ליונה שאינה מפסיקה להתקדם במעופה: "שכל העופות בשעה שהם יגעים, הן נחין על גבי סלע או על גבי אילן, אבל היונה… קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה (ב"ר לט).
ואכן חכמינו ראו באברהם מופת לאדם שקיים את הנחיית קהלת (יא, ו): "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך". הם אמרו: "אם למדת תורה בנערותך למוד תורה בזקנותך…אם היו לך תלמידים בנערותך עשה לך תלמידים בזקנותך… אם היו לך בנים בנערותך קח לך אשה בזקנותך והעמיד בנים, וממי אתה למד – מאברהם" (ב"ר סא, ג).
חתירה להתקדמות מתמדת צריכה להיות כלל ברזל בחיים. גם אם אדם עובר משבר קשה, אל לו ליפול ברוחו ולשקוע בו. פתגם עממי אומר שהחיים הם כמו אופניים – אם לא מתקדמים – נופלים. גם בגיל מבוגר, כשהקשיים מתעצמים והכוחות מדלדלים יש לגייס את הרצון, ולשאוב השראה ותעצומות נפש מדרכו של אברהם, להציב תמיד יעדים ואתגרים חדשים, וללכת קדימה.
(חיי שרה תשע"ט)