פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)רבים מדברי "הנאום האחרון של משה" בספר דברים, "משנה תורה", כוללים עשרות רבות של מצוות. כך גם בפרשתנו. לפי ספר החינוך, "יש בה שמונה מצוות עשה וארבע מצוות לא תעשה", ובכללן עשרת הדיברות.
אכן, לצד ה"מצוות" הרשמיות שנכללו במניין המצוות, יש בתורה, בהלכה ובמשפט העברי עקרונות יסוד שמכוננים את 'החלק החמישי של השולחן ערוך', הגם שלא נמנו במניין המצוות. ההבחנה בין שני הסוגים מודגשת בפשוטו של מקרא בפרשתנו. משה רבנו קורא בקול (דברים ו, יז) "שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֺת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּך". לכאורה, מדובר בנורמות ברורות, חקוקות היטב: מצוות, עדות וחוקים.
אך מייד בסמוך, תוך כדי דיבור, ממשיך הכתוב ואומר: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיך". ודוק: ירושת הארץ הטובה תלויה בעשיית הטוב והישר הסמוכה לה, לא פחות – ואולי יותר – משמירת המצוות שהוזכרו בפסוק הקודם. ברם, מהו תוכנו של אותו תבלין מיוחד של "עשיית הישר והטוב"? ומה בינה לבין עשיית המצוות ושמירת החוקים? פרשנים שונים ביקשו להתמודד עם הניסוח הכללי – אך העמום – שטמון במונח כפול זה, "הטוב והישר", ופירשוהו בפנים שונות.
בפירושו על אתר, מאמץ רש"י את פירושם של חז"ל לפסוק וכותב: "הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב – זוֹ פְּשָׁרָה, לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין". פירוש זה 'מתכתב' עם מדרש חז"ל שלפיו לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין". ברם, במילים "הישר והטוב", אין רמז לכך שצירוף זה מכוון דווקא כלפי פשרה.
גם הרמב"ן התחבט בשאלה זו. בפירושו על אתר הוא מדגיש בתחילה דווקא את המילים העוקבות, "בעיני ה'", ומפרש: "ותכוון בעשייתן [=של המצוות והחוקים] לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד", רוצה לומר: אל תקיים מצוות כדי 'למצוא חן' בעיני עצמך או בעיני בשר ודם, אלא "הכל לשם שמיים", כל מגמתך צריכה להיות מציאת חן בעיניו של הקב"ה.
בדומה לרש"י, ממשיך גם הרמב"ן באימוץ פירושם של חז"ל: "ולרבותינו בזה מדרש יפה [ותנו דעתכם לביטוי שאינו שכיח בדברי הרמב"ן], אמרו: זו פשרה ולפנים משורת הדין", והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר ציווך, ועתה יאמר גם באשר לא ציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה [גם] הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח) ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שייקרא בכל ענין תם וישר".
רוצה לומר: אין מערכת משפטית בעולם שמסוגלת להכיל את מכלול הנורמות הפרטניות שראוי לדבוק בהן. הציווי על עשיית "הישר והטוב" הוא מאסף לכל המחנות, מעין "סעיף סל" המחייב את האדם לנהוג באופן כללי ביושר ותום לבב, בנימוס ודרך ארץ בכל אורחותיו, אפילו בדברים שלא בא זכרם במניין המצוות.
על דרך הכלל, בעיני ההמון הדימוי של הליכה "לפנים משורת הדין" הוא של חריגה מהוראות הדין וסטייה הימנו. ברם, התחקות אחר המקום שניתן לעקרון יסוד זה במשפט העברי מלמדת שבאופן אבסורדי משהו, ההליכה "לפנים משורת הדין" לא רק הפכה ברבות הימים מרשות לחובה, אלא שהיא נתפסת כחלק מהדין עצמו! עד כדי כך, שלדעת הרבה מחכמי ההלכה ניתן אף לכפות אדם לנהוג "לפנים משורת הדין", משל היה זה דין ממש.
יתר על כן: אחד מגדולי חכמי ההלכה בסוף המאה הט"ז, ר' יהושע ולק כ"ץ, בעל הסמ"ע – ספר מאירת עינים של השולחן ערוך (ובעל ה'דרישה ופרישה' על הטור), שרואה את "לפנים משורת הדין" לא רק כ"סתם דין", אלא כ"דין אמת לאמתו" – המעלה הגבוהה ביותר בסולם הדינים השונים. וכך הוא כותב: "שכוונתם במה שאמרו דין אמת לאמתו, רוצה לומר שדן לפי המקום והזמן בעניין שיהא לאמיתו, ולאפוקי [=ולהוציא] שלא יפסוק תמיד דין תורה ממש. כי לפעמים שצריך הדיין לפסוק לפנים משורת הדין לפי הזמן והעניין; וכשאינו עושה כן, אף שהוא דין אמת – אינו לאמתו".
אכן, בלשון העברי הקדומה, המונח "ישר" – שממנה נגזר אף הכינוי לאדם "ישר" – מכוונת במיוחד לערכי מוסר ואתיקה, נימוס ודרך ארץ, המוכרים גם בעולם כולו, ובלשון קדמונים "הליכות עולמים". ביטוי נוקב לחובת ההליכה בדרך זו נתן הנצי"ב בהקדמתו המפורסמת לפירושו "העמק דבר" בראש ספר בראשית. אגב עמידתו על כינוי חומש זה "ספר הישר", על שם אבות האומה היהודית שנקראו 'ישרים', מדבר הנצי"ב בחובת ההליכה בדרך הישר גם ב"הליכות עולם", ומוסיף שחובה זו נגזרת מהחובה להידבק בדרכי הקב"ה: "לפי שהקדוש ברוך הוא ישר הוא, ואינו סובל 'צדיקים' כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות".
קדם לנצי"ב "הרב המגיד", רבי וידאל די טולושא, בעל ה"מגיד משנה" על הרמב"ם, בן המאה הי"ד, שכתב: "תורתנו התמימה נתנה בתיקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו… וכן אמרה 'ועשית הישר והטוב', והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות הפרטים, לפי שמצוות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין, ובהכרח חייב לעשות כן, ומידות האדם והנהגתו מתחלפות לפי הזמן והאישים".
עקרונות יסוד אלה במשפט העברי יפים עד מאוד גם לחיינו, כאן ועכשיו. ולוואי ומכוחם יתחלף השיח הכוחני, האלים והמתלהם שפשה בחברה הישראלית בשיח שונה לחלוטין, רך ומכבד, מבין ומאזין, מביט ומקשיב.
