הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
הפטרת השבת הינה נבואת הנחמה של ישעיהו הנביא הפותחת בפסוק "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיה, מ' א'). רבינו בחיי פירש את כפל הלשון "נחמו נחמו", על בסיס העיקרון שכל מידותיו של ד' מידה כנגד מידה, אף כאן – לפי שחטאו בכפליים ולקו בכפליים, ראוי שיתנחמו בכפליים (כד הקמח, ערך 'נחמו'). שבעת שבועות הנחמה יובילו אותנו אל מקום אחר. מאחר שהשבת הזאת היא תמיד גם שבת נחמו, לא קשה לראות שהתורה מלמדת אותנו שנחמה היא ערך רוחני שאותו צריך להשיג. נבואת 'נחמו' וסדרת שבתות ה'נחמה' הן בשורה על עידן לאומי חדש של שיקום וצמיחה לאחר החורבן הטרגי והקשה שעבר על עם ישראל. שיקום התודעה והאתוס הלאומי ב'יום שאחרי' הטרגדיה שקרתה, כדי לממש את היעוד הלאומי.
פרשת ואתחנן מתארת את המבנה של התורה והחיים היהודיים בכלליות ובתמציתיות. 'עשרת הדברות', 'קריאת שמע', וההסבר ליציאת מצרים שצריך לתת לבן החכם. בתשעה באב יש לזכור את העתיד ולא רק לשקוע בזיכרונות העבר.
במקורות רבים מובא שגם תשעה באב נקרא מועד על סמך הפסוק ממגילת איכה "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי" (פ"א פ"ט). לראשונה רואים זאת בספר המיוחס לרש"י ספר ליקוטי הפרדס שאין נפילת אפיים בתשעה באב (ל"א ע"ב). כך נפסק גם בשולחן ערוך, "שאין אומרים תחנון בתשעה באב, מכיוון שיום זה נקרא מועד" (או"ח תקנ"ט, ד'). השל"ה אומר שהסיבה לכך היא בגלל שלעתיד לבוא הוא ייקבע ליום חג (פרשת בלק). ואולם, הסבר זה קצת תמוה, שהרי בינתיים תשעה באב אינו מועד כלל, וקשה להבין איך לא אומרים תחנון? איך אפשר להסתכל על תשעה באב בתור חג? אפשר שתשובה לכך בדברי המדרש, השואל מדוע פרק תהילים המתאר את החורבן פותח בלשון 'מזמור'? "מזמור לאסף א-לוקים באו גויים בנחלתך", ותשובת המדרש, ששפך ד' חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל (איכה רבה ד' ט').
בערוב יום תשעה באב מתחילים לנהוג מנהגים המסמלים תחילתה של נחמה. משעת מנחה אין יושבים יותר על הקרקע ומניחים תפילין. נשאלת השאלה – הואיל ובית המקדש עדיין עומד בחורבנו, ועם ישראל עדין לא שב בשלמות לארצו, עובדה שצמנו והתעננו וקוננו בתשעה באב גם עתה, מה משמעותה של שמחת הנחמה כל עוד לא התגשמה?
אנשים נבראו שונים ביכולתם להתמודד עם משברים, חרדה ולחץ. אך כל אדם ממוצע מסוגל להתמודד בכוחות עצמו עם חרדותיו ועם מצבי קושי ומשבר יומיומיים. המטרה בחיים מושגת כאשר יהיו בחיינו קשרים בעלי משמעות ונגלה עניין ואכפתיות כלפי אחרים. התקווה משויכת בזיכרון הקבוצתי שלנו ל"רשות הרבים". כקבוצה, כעם נבחר, המושג "תקווה" ככותרת להמנון, שמשמעותו סמלית, כל עוד נשמה באפנו אנו ממשיכים לקוות. לא אבדה התקווה. פני ההמנון מופנים אל העתיד, אל ההמשכיות. במשך למעלה ממאה שנים קמו כאיש אחד מיליוני יהודים מקצווי מזרח ועד סוף מערב ושרו את "התקווה" במלוא ההזדהות, בהתרגשות אין קץ ובעין דומעת. בפעם הראשונה מזה אלפי שנים, היה לעם היהודי כולו שיר עברי אחד משותף שאין מקורו בתנ"ך, בסידור או במחזור, והוא אומץ אל לב והתפשט ללא יד מכוונת וללא התערבות יזומה. הצירופים "נפש יהודי הומייה" ו"עין לציון צופייה" משוקעים מאז במחזור הדם של התחייה הלאומית והותירו חותמם בהיסטוריה, בספרות, באמנות, בעיתונות ובזמרה. תקווה היא הלפיד במרוץ השליחים שנמסר מדור לדור בבחינת "והגדת לבנך".
בתנ"ך מוזכרת המילה 'תקווה' לא רק כתפיסת עתיד, אלא גם כמקור לביטחון בהווה. לדוגמה "ּובָטַחְתָּ כִּי יש תְִּקוָה" (איוב, פי"א, י"ח). זוהי תקווה הנוצרת מתוך משאלות פנימיות לטוב, לשקט נפשי, לאמונה. התורה, על מנת לעזור לנו ולהדריך אותנו, נותנת לנו את הנוסחה להשגת אותה מטרה חמקמקה של שביעות רצון, נוסחה שמצויה בתוך הפרמטרים של אותם שלושה עקרונות של אמונה יהודית שמוצגים בפרשת השבוע. 'עשרת הדברות' הן התשתית למבנה אמוני ומוסרי שכל אדם ואדם יכול לשאוף לקיים, ולא משנה כמה החברה שבה הוא חי מנוונת או מושחתת. 'קריאת שמע' היא האמצעי לחיבור הנשמה שלנו לבורא שיצר אותנו ונפח בנו חיים. האמונה בא-ל אחד אוניברסלי יודע-כל וכל-יכול היא המתנה הגדולה ביותר שהעניקו היהודים לאנושות. היא מעניקה לאדם משמעת וביטחון, טוהר ואצילות, שמץ של נצחיות וביטחון בידיעה שהחיים לעולם אינם לשווא.
לבסוף, הבנת ייחודו של עם ישראל בתוכנית הא-לוקית כפי שהוא מקבל ביטוי בסיפור יציאת מצרים מעניק מבנה ופרספקטיבה לחיים האישיים והלאומיים שלנו. אך נדרשים חוכמה וידע, בן חכם, כדי להעריך ולנצור את הזיכרון הזה של העבר הרחוק. זיכרון בלבד לא יכול להעניק לנו נחמה ורווחה או לסייע לתחושת שביעות הרצון שאנחנו כל כך מתאמצים להשיג. הברית הנצחית, של א-לוקי ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, היא שעמדה לנו, בכל הדורות, והיא שתעמוד לנו לדורי דורות.
(ואתחנן נחמו תשפ"ג)
