מרדכי גרנביץההופעה הגרועה בחיי הייתה בבית קפה במונטיסלו בניו יורק. בעל הבית רצה להפוך את אופי המקום לישיבה בצוותא, לשיר ולהתוועד יחדיו, וביקש ממני להופיע בחמישי בלילה כדי לנסות לפתוח את הז'אנר הזה. לצערי התברר שאנשים באו לדג וצ'יפס, ולפטפט, ואני הייתי מעין מוסיקת רקע, תחליף לטייפ… בחלק מההופעה ישבו לידי קבוצת ישראלים שטיילו באיזור והזמנתי אותם כשפגשתי אותם לפני המופע. הם קצת שרו איתי והלכו מוקדם להמשיך לדרכם. התחושה שלי ביחס לאותו ערב הייתה קשה, כיוון שאני רגיל שכשמזמינים אותי הקהל משתתף בשירה, שמדברים יחד, והלב נפתח. התחרטתי שנעניתי לאותה הופעה. עברו מספר חודשים והגיע יום הולדתי, וכדרכו של פייסבוק הוא עדכן את העוקבים בתאריך. צמרמורת אחזה בי כשקיבלתי הודעה מאדם שאיני מכיר, שכתב לי שהוא מאותה החבורה שהגיעה לאותו ערב, ושמאז הוא עוקב אחרי הפוסטים שלי והם נוגעים בעומק ליבו, וסיים בברכה ש"אמשיך לגעת בלבבות גם אם איני מודע לכך"…
לפני כ-15 שנים, חבר טוב שלי פיקד בסדיר על טנק שישב במרומי שכונת "אבו סנינה" בחברון. בתקופה ההיא גרתי שם, וכשהייתי הולך ברחוב הייתי קופץ ומנופף לשלום לכיוון הטנק, שמא יראני. צריך להבין שהטנק היה מאד רחוק, וזה היה הזוי לחשוב שבדיוק הוא שם יושב ומתצפת עלי. רק מידי פעם כשהייתי פוגש אותו בפיצה כשהוא יוצא הביתה לסוף השבוע, היה מחבק אותי ואומר לי שהחיילים שלו מידי פעם מבשרים לו בחיוך ששוב החבר המוזר שלו קופץ ברחוב ועושה שלום. אז ידעתי שהוא מקבל את הד"שים שלי. ושמחתי. צריך הרבה אנרגיה ואמונה בכדי לנפנף פעם אחר פעם אל הלא נודע…
פעם הייתי חבר בקבוצת חברים, שהמשותף להם היא העובדה שהם גדלו בקהילה מאד סגורה, ועברו דברים לא פשוטים בחיים, עד שבמשך הזמן התפזרו במקומות שונים בעולם לחפש את עצמם, חלקם במקומות מפוקפקים. הייתי שולח מפעם לפעם הגיג או חיזוק בקבוצה, הם לא הגיבו, ואני לא ידעתי אם מישהו קורא, והאם יש סיבה להמשיך…
אחרי שנים הייתי בניו יורק ופגשתי חבר אחר מן הקבוצה. התעניינתי בשלומו של אחד החברים שלא פגשתי שנים, שזכרתי שמצבו מורכב מאד. הוא ענה לי- אין לך מושג איך כל דבר שכתבת היה בדיוק במקום. אותו חבר אמר לי כמה פעמים שזה מה שהחזיק אותו במצבים הכי קשים ומורכבים.
אז אמנם הם לא הגיבו, אבל אחרי שנים קבלתי פידבק שמישהו קרא ולבו זע!
בקיץ האחרון הייתי בניו יורק, ונתקלתי בתופעה מסויימת שקוממה אותי. כתבתי על כך ברשת, אבל התהלכתי בתחושה שזה סתם, שזה מיותר, שאין סיכוי שמישהו מתוככי הקהילה יקרא, או שלב כלשהו יזוז בעקבות הדברים החריפים שהעליתי.
לאחר כשבועיים ימים, נקלעתי באמצע הלילה, לציונו של הרבי מרבניץ זצ"ל, השוכן בבית עלמין קטן בעיירה מונסי. במקום היה קהל רב של חסידים ויהודים של צורה. לפתע, ניגש אלי אדם בעל חזות חסידית, לעיניהם המשתאות של ילדיו, נתן לי נשיקה בפאות, וחיבק אותי. בעוד אני מנסה לחשוב אם אני מכירו, הוא אמר לי שהוא קרא לאחרונה משהו שכתבתי שנגע בעומק ליבו, והוא ממש קיווה שאיכשהו ניפגש. "כל מילה שלך, או שיר, מגיעים למי שצריך, תמשיך, תמשיך", כך אמר לי, נתן ידיו לילדיו, והלך לדרכו- טרם שהספקתי לשאול לשמו.
מאז ועד היום, כל פעם שלוחשים בי קולות מייאשים, מרפי ידיים, הלוחשים "חדל", אני שומע בתוכי את הדהוד הסיפורים הללו.
תמשיך, יש מי ששומע. אתה לא עושה תנועות לשוא, יש מי שיודע. והלבבות מרגישים כשהידיים פתוחות, פעם תמצא בעיניים שמולך, ניצוץ שאתה הבערת ממש בלי לדעת, רק באמון שנתת. (ויגש תשע"ח)
