להסיר את ערלת הלב

התפילה מרגילה את האדם באופן קבוע להפעיל את לבו, להרגיש ולהתפעל, ובאמצעותה ניתן להסיר את ערלת הלב

רגע לפני כניסתו לארץ מצווה העם למול את ערלת לבו: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם…". וכך מסביר הספורנו: "ראוי שתסירו את ערלת שכלכם והוא שתתבוננו להסיר כל טעות מוליד דעות כוזבות". נראה שאף הרמב"ן נוטה לפרש כך: "שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת, לא כאשר עשיתם עד היום". כלומר, מדובר על עבודה הקשורה לשכל.

רש"י הולך בכיוון אחר ומפרש את ערלת הלב כך: "אוטם לבבכם וכיסויו". רש"י מבין שמדובר בדרישה להסרת המחסום הרגשי שקיים אצל העם. הרקע לדרישה זו  מוזכר קודם לכן. טרם הכניסה לארץ ישראל, נדרש העם לעבודת השם שהיא ספוגה ברגש של אהבה ויראה: "לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ…" (דברים י, יב). דרישה זו מהעם, במצבו הנוכחי, היא מורכבת. העם איבד אמון לקראת כניסתו לארץ. מדובר בדור השני, חלקם בצעירותם ספגו את הטראומות של הוריהם ואת קשיי הנדודים במדבר. עדיין מתקשים הם להאמין שהנדודים המתישים במדבר הם רק שלב זמני בדרך אל חיים טובים ועצמאיים בארץ המובטחת. ברגעים אלו מחזק אותם הקב"ה ומעיד על רצונו בבחירתם: "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק  ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם…" (דברים י, טו). כעת נדרש העם לבנות מחדש את האמון ולהגיע לאהבה.

דרישה הפונה אל הרגש היא קשה עד מאד. קשה לכפות על אדם לאהוב. לא מדובר בשריר רצוני שניתן להפעילו. אהבה היא רגש ספונטני המתעורר באדם בלי שהוא מזמין אותו. אם כן, צריך לומר שהקב"ה אינו מבקש שבני ישראל יעוררו את הרגש הזה בתוכם באופן מלאכותי, אלא קיימת הנחה, שהתנאים לאהבה קיימים אצלם. הלב, שהוא האיבר שאליו המקרא מייחס את הנפש והרגש, עלול להיות חסום. לכן, כדי שיוכל העם להגיע לאהבת השם יש להסיר את הערלה, שהיא  מעטפת הגנה שחוסמת אותו.

גם כל אחד מאתנו נתבע במהלך חייו להסיר את ערלת הלב. יש דרגות שונות של ערלות הלב, מידת האטימות והרגישות שונה מאדם לאדם, ולכן גם אופני התיקון שונים. הדרך הפשוטה לטיפול בבעיית ערלת הלב היא "עבודה שבלב", שהיא התפילה: "ולעבדו בכל לבבכם – זו תפילה". אמנם הפירוש המקובל הוא שהלב הוא הכלי שבאמצעותו עובדים את ה' בתפילה. אולם, ניתן לומר שהתפילה היא עבודה על הלב. התפילה יכולה לשחרר את החסמים והערלות המונעות אותו מלפעום במלוא המרץ הרוחני. כמו שהגוף זקוק לאימוני כושר, כך הלב – מקום הרגש – זקוק לתפילה.

הרב קוק בהקדמתו לעולת ראיה כותב: "התפילה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי… אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת…". עיקר התפילה היא נשמת האדם, השואפת תמיד לדבוק בבוראה, וזו מהותה – "לצאת מן ההעלם אל הגילוי". התפילה מרגילה את האדם באופן קבוע להפעיל את לבו, להרגיש ולהתפעל, לשים לב למה שקורה מסביבו. באמצעות התפילה ניתן להסיר את ערלת הלב בתנאי שתפילתו של האדם לא תהיה קבע אלא תחנונים.

(עקב תשפ"ג)