פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
ספר קהלת הוא מן הספרים המרתקים ביותר במקרא בפרט ובספרות העולמית בכלל. המנהג העתיק לקוראו דווקא בחג הסוכות, "זמן שמחתנו", פסגת השמחה של מעגל החיים היהודי, עשוי להיראות לעתים כרעיון גאוני של שר ההומור והאירוניה.
בעיצומה של השמחה הגדולה, "זמן שמחתנו", המלווה בקפיצות לולייניות מרהיבות של גדולי החכמים ואבוקות בידיהם בשמחת בית השואבה, קורא האדם בקול – "לשמחה מה זו עושה?", מכריז ש"הבל הבלים הכל הבל", "מה שהיה הוא שיהיה", ומקנח בהצהרה חגיגית, רווית 'אופטימיות': "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש"?
על פניו נראה קהלת כמשבית שמחות סדרתי, המפציר באדם השמח: "תרגיע!", "שמור על פרופורציות!". אכן, הקריאה בו מחזירה את האדם מן המציאות המדומיינת שבה הוא חי לעתים אל המציאות הריאלית.
ספרם החדש של פרופ' יונתן גרוסמן וד"ר עשהאל אבלמן (בהוצאת 'מגיד'), לוקח את הקורא למסע קסום בנבכי המגילה. הספר, "סדק של אור" שמו (כותרת ששאלו מהסופר הרוסי נבוקוב, שתיאר באוטוביוגרפיה שכתב את כל קיומם של חיי האדם כמעין סדק צר של אור בין רגע לידתו לבין יום המיתה), מוליך אותנו עקב בצד אגודל בעולמו הקסום של קהלת. הספר אינו מתעלם מן הסוגיות ה'רגישות' דוגמת מיהות המחבר (במורשת ישראל מיוחס קהלת לשלמה המלך, אך מסורת זו אינה מסבירה מה טעם הועלם שמו המפורש ופסוקים שונים בו מעוררים קושי בעניין קביעה זו) וזמן חיבורו (שנראה מאוחר, בשל לשונות פרסיות שנכללו בו כגון "פתגם" ו"פרדס", או מלים המושפעות בעליל מן הארמית המאוחרת).
למרות אלפי העמודים וריבואות המלים שנכתבו על ספר קהלת, מסתבר שעדיין כוחו עמו, להעשירנו בפנים חדשות. כך, למשל, השתקפותם – לטב ולמוטב – של פסוקיו בהגות ובספרות העולמית. למן ניטשה ונאבוקוב, ועד שייקספיר ודליה רביקוביץ. כך, למשל, מצוטטות כבר בדברי המבוא לספר שורותיה המופלאות של לאה גולדברג, באחד מ"שירי סוף הדרך" המופלאים שלה, המתכתבות עמו ומהדהדות את רעיונותיו: "אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה. הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ. וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ וַיֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶׁמֶשׁ. וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ, וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם, וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשְׁמֶשׁ, וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶׁמֶש".
בין פרקי קהלת חבויים לא מעט רגעים פסימיים העשויים להביא את האדם לידי ייאוש מוחלט. שלא לדבר על התיאור העוצמתי והטראגי של ימי הזקנה: "בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר. גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה, כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים". וטרם דיברנו בדברים קשים כגון "מקום המשפט שמה הרֶשַע", שלמגינת לב יש מי בימינו שנוטה לאמצם אל חיקו כפשוטם.
אכן, גם פסוקים "קלילים" יותר מעוררים קושי רב. כך, למשל, בניגוד ל"מצא אישה – מצא טוב" של ספר משלי (יח, כב), אומר קהלת (ודווקא כאן, בלשון נקבה: "ראה זה מצאתי אמרה קהלת", בשונה מנוסח תרגום השבעים שגורס כאן "אמר הקהלת") "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת [=ודוק: יותר מר ממות!] אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים". המחברים רומזים לזיקה האפשרית שבין דברים קשים אלה לדברי איוב, אך מדגישים שבשונה מהפירוש הנפוץ, קהלת אינו יוצא כאן נגד נשים אלא דווקא מקונן על מצבו הקיומי של המאוהב באישה.
ביטוי לתעתוע הפוקד את לומדי קהלת, ניתן כבר במשנת חז"ל (שבת ל, ע"ב) שמצאו בדבריו החתרניים "דברי מינות" של ממש או כאלה הנוטים אליהם (ויק"ר כח, א), ונסתפקו האם לגנוז אותו ולהימנע מהכללתו בין כתבי הקודש, מפני שהיו דבריו גם "סותרים זה את זה" גם סותרים דברי תורה. אכן, לאור מסקנתו "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם", הוכרע דינו לחסד.
בהקשר זה, מציינים גרוסמן ואבלמן את משלם הידוע של חז"ל על השועל שנכנס דרך פירצה לזלול ענבים בכרם, ומשאכל כל שבעו, שמן ותפח עד שלא היה יכול לצאת ונאלץ לרזות שוב. ומה הועיל באכילתו? כשם שנכנס כחוש לכרם, כך יצא הימנו? אלא ש"קהלת אומר: הועיל גם הועיל. בזמן שהיית בתוך הכרם, הענבים היו מתוקים, חיית עם האישה אשר אהבת, שמת שמן על ראשך, בגדיך היו נאים, ואכלת מאכלים ערבים – שמחת ברגעי הנחת הקטנים, כי החיים אכן חד-פעמיים ולא ניתן לתכנן יותר מכך".
פירוש זה, הוא רק אחד מני הפירושים הרבים הנאים שמביאים המחברים ויש בהם להראות עד כמה רלוונטיים מסריו של קהלת לימינו ובימינו. וסיכומם: "גם אם חתימת הספר איננה מעשה ידי קהלת עצמו, העולה מן החתימה מתאים לרוח הסובבת בספר עצמו. משמעות האדם איננה נטועה בעולמות הגדולים והרחבים של הכיסוף הדתי, המדרבן את האדם לצבור חוכמה עצומה כדי להיעשות נביא או לקרב את הגאולה; היא מתרחשת בחוויה הדתית של שמירת מצוות, ובלגימה מכוס תה עם נענע או לואיזה. זו מתת א-לוהים".
חג שמח ומועדים לשמחה.
(סוכות תשפ"ד)
