אבות ד', א'
"בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קיט, צט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי טז, לב) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קכח, ב) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (ש"א ב, ל) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ" (אבות, ד, א).
שמעון בן זומא, המכונה בפשטות בן זומא, היה תנא בדור השלישי, בתחילת המאה השנייה לספירה. הוא לא זכה להאריך ימים ולא הגיע לסמיכה, אלא נשאר בחייו תלמיד של חכמי יבנה, ולפיכך נקרא על שם אביו. במסכת חגיגה נזכר כמי ש"הציץ ונפגע" (נחשף לסתרי תורה ומת), ובהגדה של פסח נזכרת דרשתו אודות אזכור יציאת מצרים בלילות.
דברי התנא מפתיעים. אנו רגילים לתפוש את תארינו כניתנים על ידי החברה, כתגובה למעשינו הגלויים. אולם, לתפישתו, את התואר יעניק דווקא האדם לעצמו, ולעיתים בעקבות מעשים הרחוקים מעיני הזולת.
אם נעיין במשנה נגלה, כי החכם אינו זה המלמד אחרים וזוכה למחמאות על הישגיו, אלא אדם המצוי בעמדת סקרנות, פליאה, חקירה והשתנות. גיבור, אינו הלוחם, לוכד העיר. אלא זה, אשר ברגעי קרב והכרעה, מרסן עצמו ומגיב מתוך מחשבה ושיקול דעת. באשר לעשיר, אין הוא בעל היאכטה, הנדל"ן ותיקי ההשקעות. אלא אדם, שחי בתודעת "יש" ושמח ומודה על שכר עמלו. ומכובד, אינו זה שמתרפסים לפניו ופורסים שטיח תחת מנעליו, אלא זה הער לקיומם של אחרים ומקפיד בכבודם.
ותובנה נוספת עולה מן הדברים: תואר, אינו קביעה כי אם פעולה ואין הוא מסור בידינו לצמיתות, אלא מותנה בתחזוּקתו המתמשכת. "הלומד", "הכובש את יצרו", "השמח בחלקו", "המכבד" – כל הנ"ל בלשון הווה כתובים, ועל מנת לזכות בהם יש להתמיד ולקיימם בכל עת. כאשר נפסיק את הפעולות לא נהיה ראויים עוד לתואר, ועטרתו תישלל מאתנו.
דבריו של בן זומא קשים ליישום, ונדמים אף סיזיפיים. ואולם, טמונה בהם אופטימיות גדולה: לא גנטיקה, היסטוריה משפחתית או הזדמנות חיצונית נחוצים לנו, כי אם עוצמה רוחנית, מעשה והתמדה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(שופטים תשפ"ג)