יעקב ספוקויני"תניא אמר רבי שמעון: בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הֵקְטֵר חלבים ואברים ופדרים, כשרים כל הלילה ואין ממתינים להם עד שתחשך" (פסחים סח). מסביר רש"י: למרות שניתן להקטירם במשך כל הלילה, אין ממתינים עד שתחשך אלא מחללים עליהם את השבת . וכן שנינו: "רבי שמעון אומר: הקטר חלבים כשרים למוצאי שבת, אמרה תורה ידחו את השבת בזמן ואל יקרבו למוצאי שבת בלא זמנו".
בעניין מצוות סוכה נאמר בשם רבי שמחה בונם מפשיסחא: אין לך מצווה חביבה מסוכה, שכן אדם נכנס אליה בכל איבריו ומלבושיו, ואפילו בנעליו ובמגפיו. ובשם הגר"א נכתב כי יש מכנה משותף בין מצוות יישוב א"י ובין סוכה – בשתיהן נכנס האדם לתוכן שלם בכל גופו. ורמז לזה בפסוק (תהילים עו, ג): "וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן".
התודעה שלמצוות סוכה יש חשיבות עליונה הייתה מושרשת גם בקרב הנדכאים במחנות ההשמדה. אף שהיו אנוסים ופטורים ממצווה זו, שאפו היהודים לקיימה בכל מאודם. כך בגטו קובנה: במבוא צר, מוסתר בחלקו, הקימו היהודים סוכה. את הקרשים להקמתה לקחו מבתי המלאכה שבהם עבדו עובדי הכפייה. הגרמנים, כמובן, לא הרשו לקחת את הקרשים וודאי שלא לקצרם היכן שנדרש. אם היו תופסים את המבצעים הייתה אחת דתם – למות. אבל היהודים מסרו נפשם על קיום מצווה גדולה זו.
אולם, נתעוררה השאלה בפני הרב אשרי: האם אפשר לקיים את המצווה בסוכה זו? האם אין בזה משום סוכה גזולה? "ונראה דבנידון דידן הרי לא היו הקרשים ממה שהביאו הגרמנים מגרמניה אלא ממה שגזלו מיהודים, כי כל מסחר העצים בליטא היה בידי יהודים… וגם היו להם בתי חתיכה [נגריות] שהיו חותכים את קורות העצים לקרשים, והיו שולחים אותם לגרמניה ולמדינות אחרות. ואם כן, ברור שהגרמנים גזלו את העצים מיהודי המקום או מהגויים שבליטא, כי לשם מה יביאו עצים מגרמניה לליטא, הרי אדרבא, מליטא היה נהוג לשלוח תמיד עצים לגרמניה.
"ואפילו אם נניח שהגרמנים הביאו את העצים הללו מגרמניה, אפילו הכי אין כאן שום חשש, שהרי הגרמנים הארורים בוודאי שדין רודפים היה להם. הרי כל מגמתם הייתה להרוג ולאבד את כל אשר בשם ישראל יכונה… ובסנהדרין [עג] תנן, ואלו הן שמצילים אותם בנפשם? הרודף אחר חברו להרגו… ובכל מקרה שמותר להורגו, הרי הותר גם ממונו. אם כן, ממילא אין על הקרשים הללו דין גזל… מכל הנ"ל, הוריתי הלכה למעשה שמותר לקחת בלי רשותם של הגרמנים את העצים לבניין הסוכה, וב"ה הרבה מהיהודים קיימו בסוכה זו את המצווה כדין וגם ברכו את הברכה ליישב בסוכה…" [שו"ת 'ממעמקים'].
גם באושוויץ בנו סוכה. מעיד הרב סיני אדלר על סוכות תש"ה: "השמועה עשתה לה כנפיים – 'קיימת סוכה במחנה!'… באותו המגרש בין הצריפים, נטל מישהו מהאסירים קרשים מדרגש אחר והצמידו לאותו דרגש, אשר אחרי 'התוספת' הפך לסוכה. חתיכות עץ שהונחו בקומתו העליונה של הדרגש נחשבו לסכך. פקפקתי בדבר כשרות הסוכה הזו, הואיל ואין לי אפשרות לישון בה. זכרתי את ההלכה, שכל סוכה שאינה ראויה לשינה, גם לאכילה איננה כשרה. ואעפ"כ ביום האחרון של סוכות נכנסתי לתוכה ואמרתי את תפילת 'יהי רצון' שנוהגים להשמיע כאשר נפרדים מן הסוכה בתום ימי החג. תפילה מיוחדת יצאה אז מפי: 'יהי רצון כי לשנה הבאה נזכה לשבת בסוכה כשרה, כיהודים בני חורין'".
ואכן, הרב אדלר שרד את השואה ואחרי נדודים קצרים בגולה, עלה לארץ. כעבור שלוש שנים, בתש"ז, זכה לקיים את שתי המצוות שאדם מקיים בכל גופו – מצוות הסוכה ומצוות יישוב א"י. בכך התגשמה המשאלה שהביע באושוויץ – לשבת בסוכה כשרה כבן חורין ועוד בארץ ישראל!
Yaakovspok1@gmail.com.
