דע מה שתשיב

מצוות השבת אבדה יכולה להתפרש כקריאת השכמה חברתית, והיא יכולה להתפרש כקריאת כיוון אישית להשיב לעצמנו אבדות רוחניות

מצוות השבת אבדה זכתה למעמד של מצווה לדוגמה שכל אדם מכיר אותה מילדותו, שכן מובנית ונוגעת לכול אדם. כולנו לעתים מאבדים דברים, מאז היינו תינוקות ואיבדנו את המוצץ, ועד שכזקנים נסבול מבעיות שמים… כלומר: שמים חפצים, ולא זוכרים היכן. מעבר לכך, פרק 'אלו מציאות', שעוסק במצווה זו, הוא פרק תלמודי קלאסי וקל, שרגילים להתחיל בו בלימוד תורה שבעל-פה. אולם המצווה להשיב אבדה לא באה רק ללמד על החובה להחזיר תיק או תכשיט שמצאנו, אלא יש בה הכוונות לרבדי משמעות נוספים וחשובים.

ראשית, בפסוקים המפרטים מצווה זו (כ"ב, א-ד) המאבד האנונימי זוכה לא פחות משש פעמים לכינוי "אָחִיךָ", למרות שמדובר באדם בלתי ידוע, שייתכן שהוא רחוק מכל קרבה למוצא האבדה. בכך מגדירה מצווה זו יחס עקרוני נכון שצריך להיות בין יהודי ליהודי: כולנו אחים.

שנית, מלמד אותנו רבנו בחיי (שם), שמצוות השבת אבדה לא באה רק להורות על מעשה ספציפי שעל אדם לעשות לחברו, אלא היא מכוונת לדפוסי התנהגות של אחווה שצריכים לבוא לידי ביטוי ב"כלל דרכי החסד והרחמים… שירצה כל אחד בתועלת חבירו ושיחמול על ממונו", לא רק במצוות השבת אבדה, "אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחבירו או להסיר ולדחות נזקו ממנו". מדבריו נראה שמצווה זו מהווה המחשה מעשית קונקרטית ודוגמה מייצגת למצווה הכללית "ואהבת לרעך כמוך".

הוראה אחרת היוצאת ממצוות השבת אבדה נוגעת לאבדה גופנית-בריאותית של אנשים. חז"ל דרשו את המילים "והשבותו לו" – לרבות אבדת גופו" (ב"ק פא, ב. סנהדרין עג, א). כמה מרבותינו הראשונים סברו שמצווה זו היא הבסיס לחובה לדאוג לרפואתם של יהודים אחרים (ראו: אנציקלופדיה רפואית-הלכתית, בערך 'רפואה').

רובד נוסף אנו מוצאים בפירושו של רבי חיים בן עטר שהסביר כי מצווה זו מורה על החובה לקרב רחוקים לתורה. הוא מפרש שמצוות השבת אבדה דורשת מהצדיקים לזכור שגם יהודים שנמשלו כבהמות נדמו, כדוגמת "שור או חמור", הם בבחינת "צאן קדשים", וכשרואים אותם נדחים בדרך, שכן הם התרחקו מתורה ומצוות, "יש לפעול להשבתם לדרך הישר ולאביהם שבשמים. הדרך לעשות זאת היא, לדבריו, "'ואספתו אל תוך ביתך' – זה בית המדרש" (אור החיים, דברים כב, א).

בדרך זו הלכו גם מורי החסידות, וכך כתב הרבי מלובביץ' על פי תורת הבעש"ט, כי מי שרואה שחברו איבד אבדה רוחנית, ואינו מתנהג כדבעי, אפילו אם יהודי זה רחוק ממנו ואינו מוכר לו, עליו להתייחס אליו כאל "אחיך". אסור לו להתעלם מהיהודי האובד, ועליו לעזור לו עד שהוא יהיה מסוגל לדרוש את אבדתו בעצמו וימשיך לתקן את עצמו מבחינה רוחנית בכוחותיו שלו (ליקוטי שיחות, כד, עמ' 284).

בעל ה'שפת אמת' הוסיף לכך נדבך נוסף וכתב: "ומכל שכן באדם עצמו שעניין זה נוהג, כשאינו יכול לסבול את הפחיתות שבו, אז הוא נושע" (כי-תצא, תרל"ח). לדבריו, כולנו מאבדים אבדות רוחניות כל הזמן, וכאשר נרגיש את החיסרון במה שאיבדנו נתחיל לדרוש את אבדותינו, נחפש אחריהן ויעלה בידינו להשיב אותן אלינו. אם נהיה אדישים לכך שאיבדנו משהו בדרך, לא נבקש אחר האבדה ולא נמצא אותה.

יושם אל לב, שבפרשתנו מדובר על "אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ", אולם במצוות דומות בספר 'שמות' (כג, ה-ו) דיברה התורה על "שׁוֹר אֹֽיִבְךָ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה" ועל "חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ". ייתכן שההבדל נעוץ בכך שפרשת 'כי תצא' נאמרת לקראת הכניסה לארץ, וכאן יש חשיבות מיוחדת ואינטרס קיומי לכונן יחסי אחווה בין כל האזרחים בעם ישראל. דומה שהאבדה הגדולה ביותר שכולנו איבדנו בחודשים האחרונים היא האחווה עצמה, ועלינו למצוא אותה ולהשיב אותה במלוא תפארתה.

מצוות השבת אבדה יכולה אפוא להתפרש כקריאת השכמה חברתית, והיא יכולה להתפרש כקריאת כיוון אישית להשיב לעצמנו אבדות רוחניות. אם איבדנו את הרסן בדיבור, אם איבדנו קצת שליטה על אחת המידות, או אם איבדנו קמעא את הקשר עם אבינו שבשמים, חודש התשובה הוא חודש של השבת אבדות. מבחינה מסוימת כל תולדות האנושות הם תהליך סמוי של השבת אבדה, כשאנו חותרים להשיב לעצמנו את גן עדן, ולשוב אל המצב המאושר שקדם לחטא בראשית ההיסטוריה.

(כי תצא תשפ"ג)