פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת אשת יפת תואר ניצבת במרכז הפרק שפותח את פרשת "כי תצא למלחמה". בעיני פרשנים, ראשונים כאחרונים, כמו גם בעיני אדם בן ימינו, מעורר המקום הנרחב שהתורה מקדישה לנושא זה תמיהה לא קטנה.
וכי אין לתורת ישראל הדנה ביציאה למלחמה עניין אחר לענות בו, פרט לעניינו של לוחם שאינו מסוגל בעיצומה של מלחמה ובסערת הקרב להתגבר על יצרו? ועד כדי כך, שחושק הוא באישה, ולא סתם אישה אלא "יפת תואר" (מונח שהוא כשלעצמו מעורר את סוגיית התייחסות התורה ליופי ואסתטיקה, ראו למשל בראשית כט, יז; לט, ו; שם מכתירה התורה בתואר דומה את רחל אמו ויוסף בנה).
כבר חכמים הראשונים תהו על כך, ואמרו: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". ומיד הוסיפו: "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות". הווי אומר: מבחינה ערכית התורה רואה את הנישואין עם יפת התואר בשלילה מוחלטת, בדיוק כשם שהיא שוללת אכילת בשר תמותות (בהמות שעומדות למות) שחוטות. ההיתר אינו אלא פרי של פשרה עם המציאות, הרע במיעוטו.
יתר על כן: בדיון התלמודי במסכת סנהדרין מובעת הסתייגות רבתי מ"היתר אשת יפת תואר". התלמוד דורש את הפסוקים, ומסיק שהלוקח אשת יפת תואר במלחמה, סופו שישנא אותה ותוצאת קשר זה תהיה הולדת בן סורר ומורה. לדעת חכמים, מדרש זה לא נותר בגדר עיון תיאורטי גרידא. על פי מדרש תנחומא, אבשלום שמרד באביו דוד המלך והיה לדגם של "בן סורר ומורה", לא היה אלא בנה של מעכה בת תלמי מלך גשור, שדוד חמד במלחמותיו. כדרכו, התלמוד אינו עושה "הנחות" לגדולי עולם ואבות האומה. לדברי רב יהודה המשוקעים בתלמוד (קידושין עו, ע"ב), היו לדוד המלך לא פחות מארבע מאות(!) בני נשים יפות תואר שנשבו במלחמה.
דורות של פרשנים וחכמי תורה, למן ראשונים (דוגמת הרמב"ן והרמב"ם, ספר החינוך ו' חיים ויטאל) ועד אחרונים (דוגמת הרש"ר הירש וד"ר דוד רזניק שהקדיש ספר שלם בניסיון לתת פשר לדרך הילוכם של פרשנים בסוגיה זו) נתנו דעתם לפרשה זו, אך גם לאחר כל ההסברים שניתנו לה ובה נותרו שאלות שדומה כי אין להן מענה המניח את הדעת.
ומכל מקום, מעבר לפרטיה הספציפיים של פרשה זו, יש בה ייצוג למאבק הנצחי בין יצר הטוב ליצר הרע, וליכולת השליטה העצמית של האדם. בשעת מלחמה משתחררים לפתע המוסרות, מושכלות יסוד מתערערים, והאדם נדרש ליתר שימת לב מאשר במצב דברים רגיל. רוצה לומר: גם בעת הכיבוש הצבאי נדרש האדם, ויותר מבדרך כלל, לכבוש את יצרו, ולהתגבר עליו.
ועדיין, גם לאחר כל התירוצים שנאמרו בעניין זה, פרשה זו מציבה בפנינו שאלות מוסריות ואתיות; סוגיות של החפצת אישה ויחסי כוח ושליטה בין המינים; סוגיות שכורכות יחדיו יופי, יצרים, תשוקה וכוח. לא לכולן יש תשובה, ורבות מהן רלוונטיות היום כמו בעבר, ואולי אף יותר.
בעולם בן ימינו, עשויה אשת יפת תואר לייצג גישה של היפוך התפקידים הקלאסי: במקום שהאישה תהיה זו שתחליט על גורלה, היא 'נלקחת' על ידי הלוחם, משל הייתה חפץ המיטלטל ממקום למקום. ויש בכך שיקוף ליחסי הכוח המגדריים.
לפי פשט הפסוקים, "יופייה" של האישה הוא זה שמושך את הלוחם. אך האם זהו יופי פנימי או חיצוני? האמנם היא 'נלקחת' על ידי הלוחם רק בשל יופייה, או שמא יש כאן ביטוי עוצמתי לחולשתו של האדם בכלל, ולחולשת הלוחם במלחמה בפרט? כלפי חוץ הוא נדמה כגיבור עז רוח, אך בראותו "אשת יפת תואר", אין הוא מסוגל לכבוש את יצרו, וזנה מכניעו בן רגע.
שאלות אלה מצביעות על הדינמיקה המורכבת והמסובכת שבמלחמת היצר, בין יצר הרע ליצר הטוב. ואולי לא לחינם נקראת פרשת זו בעיצומו של חודש אלול, המהווה "קריאת השכמה" לתשובה וסליחה, פרקי יסוד בעולמה של תורה, שהיצרים ניצבים במוקדם.
הסיפור של אשת יפת תואר הוא דוגמה קלאסית למאבק הפנימי שעשוי להתחולל בקרבו של אדם. היבחר לשמור על ערכיו המוסריים או שמא ייכנע ליצריו?
אשת יפת תואר מסמלת את יצר הרע, המושך את האדם לבגוד בעקרונות שדרך כלל הוא דוגל בהם. מדובר במאבק מתמשך, שעשוי להגיע לשיאו בעת מלחמה, אבל הולך ונמשך גם בחיי היום יום של כל אדם.
בעולמה של יהדות ניתן מקום מרכזי ליצר הרע ולמאבק נגדו. התורה מצווה עלינו להילחם בו, ולשמור על ערכים מוסריים, גם כאשר הפיתויים סביבנו גדולים. פרשת אשת יפת תואר מהווה תזכורת נוספת לכך שיופי חיצוני עלול להטעות, שיש להיזהר בו זהירות יתירה ולהימנע מהחלטות המוּנָעות על ידי תאווה רגעית ובת חלוף.
רבים מן המפרשים לא ראו בפרשה זו רק ביטוי ל"פקודת שגרה" בעת יציאה לקרב, המעוגנת ב"פקודות מטכ"ל" ובחוקת השיפוט הצבאי, אלא גם – ואולי בעיקר, כהוראה והנחייה מוסרית, אתית, חינוכית ופסיכולוגית.
אשת יפת תואר מייצגת את מכלול הפיתויים שנקרים בדרכו של אדם, שהעולם המודרני משופע בהם.
כמו במקרים אחרים, גם כאן האדם נדרש ומתבקש לשלוט בעצמו, להפעיל שיקול דעת ולבחור בין טוב לרע. בין מה שנראה יפה, מושך וקורץ, לבין מה שנכון וראוי. בחירה זו ניצבת במוקד עולמו של כל אדם, בכל עת ובכל שעה.
פרשת אשת יפת תואר שבה ומזכירה לנו שבסופו של יום, המלחמה האמיתית לא מתנהלת רק בשדה הקרב, נגד אויבים חיצוניים, אלא גם בחיי היום יום, אל מול הפיתויים וכנגד יצריו הפנימיים של האדם.
