יעקב ספוקויני"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" [כ, טו]. רש"י: ממחרת השבת – ממחרת יו"ט הראשון של פסח. לפי זה מקריבים את קורבן העומר למחרת חג הפסח. אז מותר לאכול מהתבואה החדשה.
רש"י מסתמך על הגמרא במנחות [סו], האומרת כי לו היינו מסבירים את המילה שבת כפשוטה, דהיינו ממחרת השבת הראשונה שלאחר הפסח, היינו מגיעים בכל פעם לתאריך אחר ולספירה אחרת. יתרה מכך, קיימת הוכחה מספר יהושע [ה, יא] שבו נאמר כי בני ישראל החלו לאכול מתבואת הארץ [החדשה] ממחרת הפסח. עד אז אכלו מהמן שנשאר להם מהימים ששהו במדבר.
לא כולם קיבלו את הפסיקה הזו. הצדוקים והבייתוסים בימי בית שני, סברו כי יש להסביר את הכתוב כפשוטו, למחרת יום השבת. המחלוקת לא הייתה מחלוקת פרשנית גרידא. היא ביטאה מאבק רחב הרבה יותר. הצדוקים והבייתוסים היו משפחות כהונה מבוססות שמהן יצאו הכוהנים הגדולים, והם שלטו בכול אורח החיים היהודי. מי שבאו לבית המקדש בשלושת הרגלים או על מנת להקריב קורבנות עקבו בחרדת קודש אחר עבודת הכוהנים. בכהן הגדול ראה העם שליח ה' לכל דבר ועניין.
הבעיה הייתה שחלק מהכוהנים ניצלו את כוחם לשררה ואפילו לשחיתות. במסכת פסחים [נז] מובאת אמירה קשה: "אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן רעין אוי לי מבית בייתוס, אוי לי מאלתן [=קללתם] אוי לי מבית רעין, אוי לי מלחישתן [= לחישה קטלנית נגד מישהו] אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן [= כתיבה קטלנית] אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי אוי לי מאגרופן – שהם [=כל המשפחות הללו] כוהנים גדולים ובניהן גזברים וחתניהם אמרכלין ועבדיהן חובטים את העם במקלות". משפחות כהונה אלה ניצלו את מעמדן ללקיחת כספי שוחד, להתעשרות קלה על חשבון הציבור, ואפילו לאלימות פיזית ומילולית כנגד כל מי שלא עשה כרצונם.
רדיפת הבצע התפתחה עד כדי כך שקורבנות אשר הובאו בידי עניים זכו לבוז מצד משפחות הכהונה המיוחסות. לדוגמה: "מעשה באישה אחת שהביאה קומץ של סולת, והיה כוהן מבזה אותה ואומר ראו מה הן מקריבות, מה יש בזה לאכול, מה יש בזה להקריב. נראה לכוהן בחלום אל תבזה אותה, שהרי קורבנה, כאילו נפשה הקריבה" [ויקרא רבה].
מי שבאו לבית המקדש בשלושת הרגלים או על מנת להקריב קורבנות עקבו בחרדת קודש אחר עבודת הכוהנים
לא פלא אפוא שהעם החל לתור אחר הנהגה אחרת, אחר למדנים גדולים בתורה. ככל שהלך העם אחרי החכמים, כך נתרחק מהנהגת הכוהנים. דוגמה: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש והיה הולך כל הקהל אחריו. כיוון שראו את שמעיה ואבטליון, עזבו אותו והלכו אחרי שמעיה ואבטליון. לאחר כמה דקות פנו שני החכמים לומר שלום לכהן הגדול. אמר להם [בלעג] יבואו בני עממים [גֵרים] לשלום. ענו לו: [עדיף ש-] יבואו בני עממים לשלום שעושים מעשי אהרון ולא יבוא בן אהרון לשלום, שלא עושה מעשה אהרון [עפ"י יומא עא].
דעת הקהל פנתה מהערצה לכוהנים להערצת חכמים, שהנהיגו את עדת 'הפרושים' והקפידו על שמירת המסורת שבעל פה בצד התורה שבכתב. הצדוקים נצמדו לתורה שבכתב וסירבו לקבל את התורה שבעל פה. האליטה הכוהנית נאחזה בכול הכוח במוקדי השלטון ולא אבתה לחלוק את דרכי ההנהגה במקדש עם החכמים שייצגו את מרבית העם.
במרוצת הזמן הלך והחריף העימות בין הצדוקים ובין הפרושים, ולעיתים גלש לאלימות. השיא היה כמובן, ריב האחים שגרם להזמנת הרומאים להתערב בנעשה ביהודה, ולבסוף לחורבן בית המקדש.
אחד ממנהיגי החכמים היה הלל. כמנהיג, הבין הלל שהשלום הפנימי הוא המפתח לקיומו של עם ישראל בארץ ישראל, ולכן אמר: "הוי מתלמידיו של אהרון – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
Yaakovspok1@gmail.com
