והיו חייך תלויים – מה ההלכה אומרת על התקף חרדה?

חֲרָדָה היא מצב פסיכולוגי ופיזיולוגי בו האדם חש פחד ואי שקט פיזי ונפשי, בשל המחשבה שמשהו רע עומד לקרות. החרדה מתאפיינת בתחושות פיזיות כגון דופק מהיר, נשימה מהירה, הזעה, חולשה, רעד ותחושת עילפון/סחרור וכן במתח נפשי, חשש, דאגה ותחושות פחד.

הברכות והקללות מופיעות פעמיים, משום שבתורה א-לוקים כורת שתי בריתות עם בני ישראל, אחת בסיני ואחת בערבות מואב. התוכחה הראשונה, המופיעה בספר ויקרא, ובאה לחתום את ברית סיני, כתובה בגוף ראשון, מפי א-לוקים, ובסופה נאמר: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ד' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (כ"ו מ"ו). התוכחה השנייה, בספר דברים, נאמרה בגוף שני, על ידי משה הפונה לעם, "אלה דברי הברית אשר צוה ד' את משה לכרת את בני ישראל".

בהלכות קריאת ספר תורה מובא, "מפסיקים בברכות, ואין מפסיקים בקללות" (מסכת סופרים י"ב, א'-ב'). הטעם הוא שהקורא בתורה "פותח בדבר טוב, וחותם בדבר טוב". לאור זאת נשאל הרדב"ז- למה לא נכתבה נחמה בקללות של פרשת כי תבוא?" ר' דוד בן זמרא, עונה שלפי "פשוטו של דבר, המדקדק בכתובים יראה ויבין כי דברי הברית של פרשת והיה כי תבוא, שבה נאמר לעוברך בברית ד' א-לקיך ובאלתו (דברים כ"ט, י"א) נמשכים עד פרשת אתם ניצבים, ושם כתוב, "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה וגו, ושב ד א-לקיך את שבותך וגו" , עד סוף הפרשה – כולה נחמה. והרי לך נחמות כתובות בסוף הקללות ובסוף הברית") תשובות הרדב"ז על התנ"ך עמ' 158). אם כן, הנחמה שבסוף הקללות שבמשנה תורה היא הסיום בדבר טוב ההיסטוריה של הדורות האחרונים הראיתנו איך שאחרי שהשיגונו כל הרעות שנאמרו בפרשה, אחרי השואה הנוראה שעברנו – שב ד' את שבותנו, השיבנו לציון והשיב את שבותנו עם תקומת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

באחד מפסוקי התוכחה נאמר: "והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כ"ח ס"ו). הימים ימי חודש אלול וערב ראש השנה. הכלל, כמו הפרט, עובר חשבונות נפש פנימיים וחיצוניים מידי שנה. חשבונות אלו, אף שמבחוץ נראים כקללה הם מצמיחים ברכה שתבוא במהרה – "תחל שנה וברכותיה". כתב הרב קוק פסקה לחודש תשרי, "חשבון הנפש וסלוד היראה – הם ניר התשובה, אומץ הדעת וצהלת הרוח – ראשית תבואתה". ישנו מצב שחשבון הנפש הוא חשבון קשה, ייסורים אלו אינם רק להרע ולהעניש, הם נועדו לנתק את הנפש מהחטא ורשמיו. תהליכים ראשוניים המכינים את הנפש לתשובה, שכן הגדירם הרב קוק "ניר התשובה" – חריש מקדים של חשבון נפש וסלידה מהחטא. אבל עיקרה של התשובה הוא על ידי "אמץ הדעת וצהלת הרוח" – אימוץ רוחני והגברת ערך האישיות, הבניין החיובי שמתחיל מהצמיחה הבאה בעקבות חשבון הנפש והסלידה.

הסימפטומים של התקף חרדה עשויים להיות דומים לסימפטומים של אירוע לב. אדם שסובל באופן כרוני מהתקפי חרדה ומושגח על ידי איש מקצוע מתחום בריאות הנפש לא אמור לחשוש מהשלכות מסוכנות לגופו בעקבות התקף החרדה.

הגמרא מביאה ברייתא, "תנו רבנן, מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח… כיצד? …ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו" (יומא פ"ד ע"ב). מבאר רש"י, ננעלה דלת – והתינוק נבעת". כלומר, נבהל ומפוחד. מצב זה מוגדר כ'פיקוח נפש'. בהמשך מבארת הגמרא שם מהו החידוש בהיתר זה, שהיה מקום לומר שיתייצבו מאחורי הדלת קרוביו וינסו להסיח את דעתו באמצעות אגוזים וממתקים וכדומה. בראשונים מובאת הלכה זו בנוסח "תינוק שבוכה בתוך הבית שוברין הדלת ומוציאין אותו", ומבואר שכל ההיתר הוא כאשר התינוק בוכה ומבוהל, מכל מקום בדברי כמה מהפוסקים משמע לא כך, אלא בכל מצב אנו חוששים שיתפחד פתאום ויבוא לידי סכנה. כך ברמב"ם, "ננעל דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו …שמא יבעת התינוק וימות" (הל' שבת פ"ב הי"ז). לשון הרמב"ם הועתקה ומובאת במשנה ברורה (שכ"ח, ס"ק י"ג). האם הלכה זו שייכת דווקא בתינוק? היעב"ץ, בספרו מור וקציעה, כותב, שנראה שלעניין זה נקרא תינוק כל שצריך לאמו, ובסתם הוא עד בן שש. למרות הנחה זו שמדובר בתינוק עד גיל שש, אם יש לחוש שייבהל ויפחד אף שהוא גדול יותר. הרב וואזנר מרחיב הלכה זו גם לגדולים: "מכל מקום קצת ספק אם זה דוקא בתינוקות, כלשון הגמרא, שהם קטני קטנים, או אפילו קטנים מבוגרים כגדולים, והיה מקום לחלק בזה דכהאי גוונא בעינן נבעתים ממש, כרש"י, לא 'שמא יבעתו' כיון שעכשיו אינם נבעתים". (שו"ת שבט הלוי  ח"ח סי' ע"ה). כלומר, גם אם נאמר שהלכה זו שייכת גם בגדולים יותר, לא נוכל להקל אלא במקום שאכן אנו מזהים חרדה קיימת ולא רק חוששים שתתפתח חרדה. קודם לכך כותב הרב וואזנר כי מאחר שהמגן אברהם והמשנה ברורה העתיקו את לשון הרמב"ם שאפילו כשאין כעת חרדה מחללים את השבת יש לחשוש לדבריהם מספק פיקוח נפש. העולה מהדברים "כי הבעתה גדולה ספק פקוח נפש הוא, ופשיטא דזה גם בגדולים… אבל פשיטא דנבעת ממש במציאות אחר אפילו גדול ורואים הסימנים לכך דמצוה לחלל שבת עליו" (שם).

(כי תבוא תשפ"ג)