הרב יגאל גרוס
כאשר בית המקדש היה קיים, תקעו בו אפילו בשבת, אך לא היו תוקעים בשאר המדינה מחשש שמא יטלטלו את השופר ברשות הרבים
האם יש לתקוע בשופר בשבת? המשנה במסכת ראש השנה (כט ע"ב) כותבת, שכאשר בית המקדש היה קיים, תקעו בו אפילו בשבת, אך לא היו תוקעים בשאר המדינה מחשש שמא יטלטלו את השופר ד' אמות ברשות הרבים. לאחר החורבן, ביקש רבן יוחנן בן זכאי לעשות זכר למקדש, וקבע שבכל מקום שיש בו בית דין ניתן לתקוע בשבת, ולאו דווקא ביבנה שם ישבו הסנהדרין.
בית דין
אם אין צורך דווקא בבית דין של יבנה על מנת להתיר לתקוע בשבת, אם כן באיזה בית דין יש צורך? נחלקו הראשונים:
א. הרי"ף (ח ע"א) הביא את דברי הגמרא בהלכותיו, וכיוון שהרי"ף אינו מביא הלכות שאינן נוהגות בזמן הזה, הסיק הר"ן (שם), שכאשר הגמרא מצריכה בית דין כדי לתקוע בשבת, אין צורך בבית דין של דיינים 'סמוכים' (דהיינו שקיבלו הסמכה רב מפי רב), אלא די בשלושה דיינים רגילים, הנמצאים בזמן הזה. והוסיף, שכך נהג הרי"ף בבית דינו בפועל, והיו תוקעים בו בשבת.
ב. הריטב"א (שם, ד"ה אמרו) סבר, שכדי לתקוע בשופר בשבת צריך סנהדרין ממש. ופירש, שכאשר המשנה כותבת שאין צורך בבית דין של יבנה, ותנא קמא מוסיף שאפשר אפילו בית דין אקראי, כוונתו שאפילו אם בית הדין בנדודים ניתן לתקוע – אך בכל מקרה יש צורך בסנהדרין.
ג. הרמב"ם (שופר ב, ט) סבר, שאמנם די בבית דין של שלושה כפי שפירש הרי"ף את הסוגיה, אלא שלדעתו אותם שלושה דיינים צריכים להיות 'סמוכים', ושותפים בשלב כלשהו לקידוש החודש. נמצא שלשיטתו אי אפשר לתקוע בשופר בשבת בזמן הזה, שהרי אין דיינים סמוכים שיכולים להשתתף בקידוש החודש.
תקיעה בירושלים
להלכה דחו הראשונים את שיטת הרי"ף, וכבר הרמב"ן והרא"ש מעידים שלא נהגו כמותו כלל. אלא, שהרב עקיבא שליזנגר (תל תלפיות, יב עמ' 190) טען שיש לתקוע בשופר בשבת ברוב עם ובמעמד בתי הדין, לפחות בירושלים:
טעם הדבר, שכאשר המשנה במסכת ראש השנה (כט ע"ב) כותבת שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו תוקעים בשבת במקדש ולא במדינה, פירש הרמב"ם (פירוש המשנה שם) ש'המקדש' אין הכוונה רק לבית המקדש, אלא לכל ירושלים, ובכל ירושלים היו תוקעים בשופר בשבת.
לטענת הרב שליזנגר, למרות שכמובא במשנה שלאחר החורבן תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיש לתקוע רק בבית דין, תקנה זו נכונה רק לשאר המדינה, בה לא היו תוקעים בזמן שבית המקדש היה קיים. אך בירושלים, לדעת הרמב"ם, שכבר בזמן המקדש היו תוקעים בה בשופר, גם בזמן הזה ניתן לתקוע בה בלי נוכחות של בית דין.
עוד הוסיף לחיזוק דבריו נימוקים רבים, ונראה את חלקם. הראשון, גם אם לא נקבל את ההבנה ברמב"ם לעיל, הרי שהרי"ף תקע בבית דין של שלושה, וגם שאר הראשונים שדחו דברי הרי"ף, נקטו כך רק בבית דין של חוץ לארץ, שאינו נחשב קבוע מחמת העובדה שיום יבוא וכולם יעלו לארץ ישראל, אך בית דין בארץ ישראל נחשב קבוע, וגם לשיטתם ניתן לתקוע.
השני, שכאשר חז"ל גזרו את גזירתם לא לתקוע בשבת, גזרו כן רק כאשר מציאות של רשות הרבים מדאורייתא היתה שכיחה, ולכן היה מקום לגזור שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. לעומת זאת, בזמן הזה, שמציאות של רשות הרבים אינה שכיחה להרבה פוסקים המצריכים שש מאות אלף איש – לא גזרו חז"ל את גזירתם.
דעת השוללים
למעשה, רוב הפוסקים חלקו על דבריו, ודחו את ראיותיו (תל תלפיות, קובץ יג, יד):
א. את הטענה מדברי הרמב"ם דחו, שמעבר לכך שכאמור דעת רוב הראשונים שלא כרמב"ם, הרי מדברי הרמב"ם עצמו בהלכות שופר (ח, ב) עולה, שבזמן שבית המקדש היה קיים תקעו בירושלים בגלל בית הדין הגדול שהיה שם, כך שגם לשיטתו התקיעה תלויה בבית דין.
ב. את הטענה שיש לחלק בין חוץ לארץ לארץ ישראל דחו, שהרי פוסקים רבים כמו השולחן ערוך הפרי חדש והמהרי"ט אלגאזי חיו בארץ ישראל, ובכל זאת לא פסקו שיש לסמוך על שיטת הרי"ף כדי לתקוע בשבת. מה עוד, שכאמור לחלק מהפוסקים יש צורך בדיינים סמוכים, והישיבה בארץ ישראל אינה פוטרת עניין זה.
ג. את הטענה שחז"ל גזרו טלטול רק כשמציאות של רשות הרבים שכיחה ניתן לדחות, שקודם כל ראשונים ואחרונים רבים סוברים שגם בזמן הזה יש רשות הרבים. ומה עוד, שאם טענה זו נכונה, מדוע הראשונים שסברו שאין בזמן הזה רשות הרבים, לא הזכירו שמשום כך גזירות חז"ל שלא לתקוע בשופר או נטילת לולב בשבת בטלות?! אלא וודאי שלא כדבריו.
(ראש השנה תשפ"ג)
