"למד לשונך לומר איני יודע"
"למד לשונך לומר איני יודע", ממליצה לנו מסכת ברכות (דף ד' ע"ב). זה כחודש וחצי, שאני משתדל לאמץ זאת בדבקות. הרבה פחות נחרץ מבעבר, הרבה יותר ספקן מתמיד, בעיקר שואל, מנסה ללמוד. לא ממהר להסיק מסקנות.
- למשל. ממש ממש איני יודע מה בער לשר לביטחון לאומי להציף דווקא עכשיו את סוגיית מוות למחבלים, שעה ש-239 ישראלים נמצאים בשבי חמאס הנאלח בעזה, ויש יסוד לסברה שכנגד החלטה שכזו – לו הייתה מתקבלת בישראל – חמאס היה רוצח כמה מהשבויים שבידו כדי "ללמד אותנו". אני גם לא יודע איזו ערלות לב יש לאותו שר ולחבריו להמשיך בנושא כשמשפחות החטופים (שאותו שר חבר בממשלה שאחראית למחדל שגרם לחטיפתם) מתחננות, צועקות, בוכות ומבקשות – לא עכשיו. אני גם לא מבין את ההתעקשות, שהרי גם לאותו שר ולחבריו היה ברור שלא תתקבל החלטה כפי שביקשו. הם גם ידעו שהשב"כ נגד, והם גם ידעו שבחוק הקיים יש אפשרות לעונש מוות למחבלים – הם ידעו הכל. אבל, הבייס, הרצון להרחיב את התמיכה שיש להם בחלק מהציבור, גבר על כל השיקולים האחרים. כפוליטיקאים הם רואים, כמו כולם, את הבחירות הבאות לאחר המלחמה. הם רואים את הסקרים המחמיאים להם, לעומת הירידה החדה לסמוטריץ' ומפלגתו, ורוצים לחזק את הפער הזה בימין-ימין. על זה הם עובדים, ו'אחריי המבול'. כמה חבל, כמה מבייש.
לעצם העניין של עונש מוות למחבלים, בעיניים שלי, כל אחד ממחבלי החמאס שהיה שותף לטבח הנורא בעוטף וכל המסייעים להם, 'הרוויחו' את העונש הזה בגדול. מגיע להם. אבל לפעמים עדיף לא להיות צודק, אלא חכם. כל עוד לא שבו בנים לגבולם, אפילו עצם העלאת הנושא לדיון בכנסת, מסכן את ביטחונם ואת חייהם של השבויים שלנו שבידי חמאס. לא שווה. כבוד השר יכול היה לחכות. אחרי שישובו החטופים, יהיה מקום להעלות את הנושא ולבחון אותו לעומק.
- כך, במסגרת 'למד לשונך לומר איני יודע', איני יודע ואיני מבין מה (שוב) מצא לנכון אותו רב עיר צפונית חשוב – שיש המגדירים אותו כאחד מהחשובים בציונות הדתית – לצאת דווקא עכשיו נגד בכירים מאוד בצה"ל ("משום מה הם עוד לא התפטרו"). המפקדים הבכירים האלה בהחלט כשלו ערב 7 באוקטובר, אבל באותה שעה שהרב יצא נגדם, הם הובילו את לוחמי צה"ל במלחמה הקשה בעזה. אותם קצינים היו הראשונים לקחת אחריות על המחדל, וברור לכל כי בתום המלחמה הם יתפטרו בלי שמישהו יצטרך לדרוש זאת מהם. ה'איני יודע' שלי לגבי אותו רב הוא: למה עכשיו בזמן מלחמה? ושנית, כבודו מכהן כרב עיר, במשרה ממשלתית. זה ראוי? ואם כן, האם מכוח הוראה/העמקה הלכתית אמר את שאמר? האם לפני שאמר, נועץ ברבנים הראשיים לישראל או במועצת הרבנות הראשית לישראל? (שהרי דבריו ממש לא נוגעים דווקא לעיר בה הוא מכהן). ובכלל, איני יודע אם רב עיר הוא גם אדם פרטי שיכול לומר את שעולה בראשו בלי שנקשור זאת לתפקידו. האם רק כבודו צודק? "למד עצמך לומר איני יודע". כבודו בטח מכיר את זה מהגמרא. אולי כבודו יודע מה שאנחנו לא.
- ועוד 'איני יודע': תחת הכותרת 'חוזרים הביתה – צפון השומרון תחילה', התגבשו 11 ארגונים לאומיים מובילים לפעילות ציבורית להחזרת ההתיישבות לאזור גוש קטיף וליישובי צפון השומרון. "רק התיישבות מביאה ביטחון. ניצחון על חמאס יהיה לקחת בחזרה את האדמות שלנו – צפון הרצועה תחילה", אמר אחד המארגנים שבמשרדו נערכו מפגשים רבים בעניין, יוסי דגן, ראש מועצת שומרון.
אני יכול להבין את הרצון של מפוני גוש קטיף וצפון השומרון לחזור למקום שממנו נעקרו מכוח החלטתו של אריאל שרון, ואפילו להסכים עם התובנה הזו ש(במקרים רבים) התיישבות מביאה לביטחון. 'איני יודע', ואם לדייק יותר, איני מבין את הרצון שלהם לצאת עם ההודעה הזו דווקא כאן ועכשיו בעיצומה של המלחמה. במחילה, בעיניים שלי, לעשות כן שעה שרבבות חיילים החושבים ממש ממש אחרת מהם נלחמים במחבלי חמאס תוך כדי סיכון חיים – זה לכל הפחות לא חברי. העניינים שבמחלוקת ציבורית יכולים להמתין מעט.
הדימוי שלנו על הפנים, להבנתי, רק בגלל שהחברה הכללית רואה אותנו, 'עמך' הסרוגים, דרך מראת הפוליטיקאים
וכמעט באותו עניין: פנחס ולרשטיין, מהמייסדים הוותיקים והכי פעילים בזמנו של ההתיישבות ביו"ש, העלה פוסט בו תיאר מפגש שלו בנחל עוז, כפר עזה וניר עוז. וכה כתב: "להעריץ את החלוצים המעבדים את הקרקע 'עד התלם האחרון'. לגלות את הרוח המדהימה, שבכל קיבוץ שביקרנו בו מצאנו חברי משק. ובכל קיבוץ היה ברור שיש נכונות של חלק מהחברים לחזור מייד לבתיהם. וזאת למרות השכול הכבד מנשוא, ולמרות מספר רב של נעדרים וחטופים. כן, הדרך עוד ארוכה ומתפקידנו לשאת את החלוצים האלה על כפיים. עוד שמענו גם חששות כי בכוונת הציבור הדתי להשתלט להם על היישוב" (בעברית פשוטה: אחינו מפחדים מאיתנו. נראה שגם לא כ"כ אוהבים אותנו. האם זה בא בחלל ריק? דמיונות שווא). ומסיים ולרשטיין את הפוסט שהעלה: "אין לי ספק שתשובה ציונית הולמת היא להשאיר את היישובים כאופיים, ואף להכפיל את האוכלוסייה. חיסול אחד היישובים הוא איום קיומי על עתיד מדינת ישראל כבית לאומי לעם ישראל". סוף ציטוט. יש מקום לכולם. צריך גם מנהל טוב שיביא את אזור 'תקומה' לתקומה ציונית ראויה. איכותית. מעולה. ומהר.
- "למד לשונך לומר איני יודע'. אני לא יודע איך אפשר ומה ניתן ונכון לעשות, כדי להאיר את הציבור הדתי לאומי באור החיובי הנכון והראוי לו. כל כך הרבה חסד, כל כך הרבה עזרה, התנדבות של פרטים וגופים, שלא לדבר על הקרבה תוך סיכון עצמי ממש, כמו בניו של הרב קלמנזון, שביוזמה פרטית נסעו להציל משפחות בעוטף באותה שבת, יוזמות להצלת משתתפים במסיבה ברעים ועוד ועוד. אבל הדימוי על הפנים, להבנתי, רק בגלל שהחברה הכללית רואה אותנו, 'עמך' הסרוגים, דרך מראת הפוליטיקאים, שנתפסים כשולחינו שלנו, ולו בגלל שלהם ולנו כיפה סרוגה על הראש. כולם בסירה אחת.
מכוער
ח"כ צבי סוכות הגיע לצעדת משפחות החטופים להזדהות עימן. בתוך דקה הקיפו אותו כמה עשרות אנשים, מפגינים סדרתיים שלא ממשפחת החטופים, וצעקו לעברו "בושה, בושה". לא עזרו בקשות של משפחות החטופים שיחדלו. קציני משטרה דרשו מח"כ סוכות להיכנס לרכבו ולעזוב את המקום. אכן בושה, של המתפרעים (שכאמור, אינם ממשפחות החטופים). גם השר מיקי זוהר, שהגיע למקום, נתקל ביחס דומה. בעיניים שלי, המשפחות ומאבקן יוצאים נפסדים מכך, שלא באשמתן.
"מה ההרוגים קשורים אלינו?"
בעיתון 'יתד נאמן' פורסמה ביום שלישי הודעת התנצלות ובה נכתב: "הבהרה: ציטוט דבריי בעניין המלחמה כפי שפורסמו בתקשורת עיוותו את משמעותם. ודאי שלא הייתה חלילה כל כוונה לפגוע. ישראל בונם שרייבר".
לטובת מיעוט קוראי 'שבתון' שלא פותחים את היום עם 'יתד נאמן', להלן השלמת פרטים: בונם שרייבר (כך חתם את התנצלותו) מכהן כראש ישיבת 'נתיב הדעת' באשדוד. לא הרווארד של עולם הישיבות, ובכל זאת, מתחנכים בה לא מעט. ובכן, אותו גאון עולם, בתשובה לשאלה מה היחס הנכון לחיילים בשדה הקרב, השיב: "אני רוצה לשאול שאלה: מה היחס הנכון של הכרת הטוב והשתדלות לאלה שאוספים את הזבל בכל בוקר? אותה השאלה בדיוק". אותי חינכו שהיחס אל מנקה ברחוב צריך וחייב להיות זהה כאל היחס לכל אחד, כולל למנהל הבנק שלי ולרב שלי.
על הרוגי הטבח ב-7 באוקטובר, אמר הרב שרייבר: "כשאנחנו באים לדון למה זה קרה, זה לא נושא שלנו למה זה קרה למי שנהרגו. אנחנו לא עובדים לא במזכירות של גיהינום ולא במזכירות של גן עדן. זה לא עסק שלנו למה הם נהרגו, הגיע להם, לא הגיע להם – זה לא עסק שלנו ואנחנו לא אמורים לדון בזה. אנחנו לא אמורים להיות לא מקטרגים עליהם ולא מסנגרים עליהם. מה הם קשורים אלינו? אין להם שום קשר אלינו. הקב"ה שלח פה מצב של מלחמה שמציק לכולם, ועל זה צריך לחשוב. היחס לנפגעים – מי אמר שצריך להיות יחס? מה הקשר שלך אליהם? למה אתה אמור להתייחס אליהם? לא בעד ולא נגד, ולא משנה אם הם צדיקים או רשעים, מה הם קשורים אליך? מה זה עסק שלי?" סוף דברי הגאון.
אז נכון, אחרי לחץ בתוך המגזר החרדי הבן אדם התנצל, כפי שפורסם ב'יתד'. כל בן אדם טועה, גם לו מותר. אבל, בעיניים שלי, כשהוא דיבר כמו שדיבר, זה לא בא לו בשלוף. הוא ביטא מה הוא חש כלפי ה'שמוצניקים' האלה, החילוינים, הכויפרים. ואולי גם ביטא את יחסו המזלזל לחיילים. וכן, גם למי שאוסף עבורו את הזבל. "מה זה עסק שלי", תהה. שרייבר לא מעניין אותי; מעניין אותי כל תלמיד שעוד נשאר ללמוד אצלו. מרעילים אתכם. מגיע לכם יותר. שלחו את שרייבר הביתה, או חפשו לעצמכם ישיבה ראויה יותר.
