מנגד

ספר דברים שאנו מהלכים בין שורותיו בשבועות האחרונים, הולך ומתקרב לסיומו. הספר איננו אלא נאום פרידה עצוב של גדול המנהיגים שקמו לעם היהודי בכל הזמנים, משה רבנו, על סף שערי ארץ ישראל, מהעם שאותו הוציא ממצרים, נתן לו את התורה, הוליך אותו במדבר 40 שנה והביאו עד לשערי הארץ המובטחת. נאום מיתולוגי ענק ומרגש המתנשא מעל כל נאום שנישא אי פעם, נאום של מנהיג שאהבתו ומסירותו לעמו אינן יודעות גבולות. חוט של עצב משוך על פני כל הספר, על פני כל נאומו של משה.

מתוך הנאום עולה ומזדקרת דמותו הטרגית של משה, שאחרי הובלה הרואית של העם לאורך 40 שנה מבור התחתית האפל במצרים ועד לסף הכניסה לארץ, מקום בו עתיד עם ישראל להגשים את ייעודו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", הוא נחסם על ידי הקב"ה. על האיש הגדול הזה, שעליו מעיד הקב"ה בעצמו ש"לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים", נגזרה גזירה שהוא יראה את הארץ רק מנגד אך אליה לא יבוא, וצילה של הגזירה הזאת מלווה את נאומו לכל אורכו.

משה מתקשה, וזאת בלשון המעטה, להשלים עם הגזרה. קולו של משה נסדק כשהוא מספר לעם כיצד התחנן בפני הקב"ה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון", והדמעות נבלעות בגרונו בפרשתנו, פרשת וילך, מותש מכובד הגזרה, כשהוא אומר לעם בהשלמה כואבת: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה".

וכמו בכל טרגדיה, מסתיים הספר בסופו הטרגי הבלתי נמנע של הגיבור: "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני יריחו ויראהו ה' את כל הארץ… ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור לזרעך אתננה. הראיתיך בעיניך ושמה לא תבוא".

הפער בין גדולתו של משה ומסירות נפשו למען עמו לבין גזירת ה"עצור" שנגזרת עליו רגע לפני שהוא משלים את משימת חייו זועק לשמיים, אבל הפעם השמיים נעולים. ומסתבר שגם בעיני העם אז שררה אותה תחושה של אי צדק. את ההוראה לעלות להר ולמות אומר הקב"ה למשה "בעצם היום הזה". למה "בעצם היום"?

על כך אומר רש"י: "במיתתו של משה נאמר 'בעצם היום הזה' לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו. אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום".

גם רחל המשוררת לא יכלה להישאר אדישה למה שקרה למשה ולתחושת ה"מנגד תראה את הארץ", והיא נתנה לכך ביטוי עז בשיר "מנגד":

"קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִיפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה".

תחושת "מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא" מלווה אותנו כצל לאורך כל השנה האחרונה, שלא הייתה קשה כמוה בכל תולדות מדינת ישראל. כמה כואבת ומוחשית היא תחושת "ראה מנגד שמה אין בא" של החטופים בעזה שחייהם תלויים להם מנגד ואפשר שהם רואים את ביתם במרחק כמה מאות מטרים. כמה קשה ועצובה היא תחושת "עצב נבו" של תושבי צפון הארץ, הרואים את ביתם מנגד ואליו לא יבואו.

ולנו לא נותר אלא לשאת את התפילה שנושא החקלאי הישראלי לאחר סיימו לעשר את מעשרותיו (כי תבוא, פרשת השבוע שעבר): "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש".

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.