פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
המשך סעיף 2: הטעמים לפטירת נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן:
בטור הקודם עמדנו על שלושה מהטעמים הבולטים לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן: א. אישה משועבדת לבעלה והיא לא ריבונית לזמנה-אבודרהם. ב. אישה עמוסה מדי במטלות המשפחה והבית-הרב עוזיאל. ג. מעלתה הרוחנית הגבוהה יותר של האישה פוטרת אותה מהצורך בקיום מצוות רבות -הרש"ר הירש.
הרב חיים נבון דן בהסברים השונים הללו וכותב:
"אישה צעירה אמרה לי פעם כי כי כשהיתה ילדה לימדו אותה שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן משום שהן מחויבות לבית ולילדים. כשהיתה בתיכון הסבירו לה בסמינריונים שאין זה נכון: נשים פטורות ממצוות אלו מפני שאינן זקוקות להן. אך היום הוסיפה כשאני אם לילדים קטנים, אני רואה כמה צודק דווקא הנימוק הנושן. אני מקפידה בדרך כלל להתפלל שחרית ולומר קריאת שמע בזמנה, אך יש בקרים רבים שאני מטפלת בתינוק במשך כמה שעות, בלי שום הפוגה, ופשוט איני מספיקה לומר קריאת שמע בזמנה. בימים הללו אני אומרת: איזה מזל שפטרו אותי מן המצווה הזו" (הרב חיים נבון, גשר בנות יעקב: מעמד האישה בהלכה-בין עבר לעתיד, תל-אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2011, עמ' 61).
מזווית פמיניסטית מובהקת, כל הטעמים הללו בעייתיים. ברור שהטעם של האבודרהם שאשה משועבדת לבעלה, הוא טעם לא מקובל בחברה המודרנית. אבל, גם שני הטעמים האחרים הם בעייתיים. הקשיים האובייקטיביים של האישה בשל חובות הבית והילדים המוטלות עליה לא מקובלים בדור שבו אמורה להיות חלוקת עבודה שוויונית ולפחות הוגנת בין הגבר והאישה. גם ראיית האישה כעולה רוחנית על הגבר, אינה פשוטה מזווית פמיניסטית השוללת הבדלים מהותניים בין גברים ונשים.
- התחייבות עצמית של נשים במצוות עשה שהזמן גרמן והאם הן יכולות לברך על כך:
במאמר בשם: "התחייבות עצמית של נשים במצות עשה שהזמן גרמא", סיני, ק' (1987), מצביע הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ על כך שנשים בפועל מקיימות מצוות עשה שהזמן גרמן כמו נטילת לולב ותקיעת שופר. אולם, הוא מעלה שתי שאלות: א. האם נשים לא עוברות על "בל תוסיף" בקיום מצוות שהן פטורות מהן? ב. האם נשים יכולות לברך על מצוות אלה בלי שהן עוברות על ברכה שאינה צריכה והוצאת שם שמים לשווא?
דומה שיש מחלוקת כאן בין התלמוד הירושלמי לבבלי. בירושלמי, ברכות, פרק ב, הלכה ג' נאמר שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן כמו תפילין משום ההיקש לתלמוד תורה שנאמר בו "ולמדתם אותם את בניכם"- ומזה מסיקים שלא את הבנות. על כך שואלת הגמרא: "הרי מיכל בת כושי [=שאול המלך] היתה לובשת תפילין ואשתו של יונה [=הנביא] היתה עולה לרגלים ולא מיחו בידיה חכמים?- ר' חזקיה בשם ר' אבהו: אשתו של יונה הושבה מיכל בת כושי מיחו בידיה חכמים". כלומר, בשני המקרים לנשים לא התאפשר לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן. לעומת זאת, בתלמוד הבבלי, עירובין, צ"ו ע"א, מוסיפה הגמרא: "דילמא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: נשים סומכות רשות". כלומר, אף שהתורה ממעטת נשים מסמיכה על הקורבנות שהן מביאות, אם הן רוצות הן יכולות לסמוך. והוא הדין לשאר מצוות עשה שהזמן גרמן. עולה מכאן שלדעת רבי יוסי, אין כאן איסור "בל תוסיף".
רבנו תם פוסק בתוספות בעירובין ובראש השנה שההלכה היא כרבי יוסי ומוסיף (עירובין, צו, ע"א, תוספות דיבור המתחיל: דילמא): "דמותר לנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא אף על גב דפטורות כמו מיכל בת שאול שהיתה מסתמא גם מברכת". בתוספות בראש השנה, לג, ע"א, דיבור המתחיל: הא, מוסיף רבינו תם: "ומשום דמברך ברכה שאינה צריכה וקעבר משום בל תשא- ליכא, דההיא דרשה דרבנן". זו היא גם שיטת הרא"ש, הרשב"א ואחרים, בניגוד לשיטת רש"י והרמב"ם שנשים לא יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן.
לפי הרב ברקוביץ, ברגע שלפי רבי יוסי, נשים סומכות רשות, זו כבר מצווה מהתורה שאם נשים רוצות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, הן עושות בכך מצווה. על ידי כך אפשר ליישב עוד שאלה: כיצד נשים מברכות ואומרות "וצונו"? הרב ברקוביץ מוסיף לשיטתו, שברגע שנשים יכולות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, אז אם הן מחייבות את עצמן, הן יכולות לומר "וצונו", כי התורה רואה התחייבות כזו בכלל המצווה (הרב ברקוביץ, התחייבות, סעיף ב').
(ראש השנה תשפ"ד)
