פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
את דיוננו בנושא עדות נשים והרחבתה על ידי פוסקים שונים בעבר ובהווה, נחתום בעמדותיהן המקילות של שני הרבנים הראשונים למדינת ישראל, הרב האשכנזי, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב הספרדי, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שניהם מבכירי פוסקי הציונות הדתית לדורותיה.
הרב הרצוג פסק כי ניתן לקבל עדות אישה על בעל של חברתה על כך שהוא אינו מפרנס אותה ונוהג כלפיה באלימות, לאור שלושה נימוקים:
- "שהרי במקרים כאלו של קטטות ומריבות כבר נתקנה תקנה מהקדמונים".
- "וראה בשו"ת נודע ביהודה שבעניינים שנשים מצויות אצלם וגברים לא, אין צורך בתקנת הקדמונים הזאת אלא הן כשרות מדין הגמרא".
- " ועל כל פנים, באם הדיין מכיר שהדברים אמיתיים והדבר חזק בלב הדיין שהוא כך, סומכים גם על עדות פסולין".
(אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית, בעריכת ז' ורהפטיג, חלק ב, עמ' 11, מובא אצל: שמשון אטינגר, ראיות במשפט העברי, ירושלים: המכון לחקר המשפט העברי, האוניברסיטה העברית והוצאת נבו, 2011, עמ' 181-180).
לדעת אטינגר (שם, עמ' 182-181), הרב הרצוג התאמץ להתיר עדות נשים גם כשהנימוקים שלו אינם הכרחיים. כך למשל ההיתר על בסיס עדות על קטטות נועדה אצל הראשונים לתת לקהילה אמצעי ענישה כנגד אלימות בקהילה ולא על מה שקורה בתוך הבית. גם הנימוק השני הולך הרבה מעבר למקור, שהיה כשנשים באמת היו אלה שידעו מה קורה, כמו במיילדת או מקומות בעזרת הנשים וכדומה. ובאשר לנימוק השלישי, כאן בעצם פותח הרב הרצוג פתח לקבלה נרחבת של עדות נשים וכן פסולי עדות אחרים, אם יש לדיין סיבה טובה לסמוך עליהם.
לגבי הרב עוזיאל, הוא נאמן לדרכו האמיצה והמתחשבת במציאות מתוך ראייה פתוחה שאינה כבולה לתקדימי העבר (ראו לעניין זה: משה הלינגר, "יהדות, ציונות, מודרנה ודמוקרטיה במשנתו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל " בתוך: צבי זוהר (עורך), הרב עזיאל ובני זמנו- פרקי עיון בהגותם של חכמי המזרח בישראל במאה העשרים. ירושלים: הוועד להוצאת כתבי הרב עוזיאל והמכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, תשס"ט, עמ' 119-84). הוא תומך בתיקון תקנה רחבה שתאפשר לנשים להעיד בכל דיני ממונות: "והנה בעדות נאמרו ג' סוגים של פסול עדות מטעמים שונים והם: א) השוטים והחרשים והסומים ובכלל זה גם הפתאים שאינם מבינים דברים שסותרין זה את זה שטעם פסלותם הוא מפני שאינם יודעים לדקדק בקבלת עדותם ובמסירותו. ב) הרשעים והבזויים, ואלה ודאי טעם פסלותם הוא משום דחשידי לשקר. ג) הקרובים ונוגעים בדבר פסולים משום שנהנים בהנאת קרוביהם ואין הבדל בין הנאה מרובה של בעל דבר בעצמו להנאה מועטת של הקרובים. ומעתה נבין ונדון בטעם פסלות אשה וקטן לעדות, לאיזה סוג יחשב. ונפקא מינה: א) היכא שקבלום עליהם מצד התקנה. ב) מקום שאין עדים אחרים בלעדם. ג) היכא [=היכן] שעדותם היא עדות ראיה על מעשה שראו בעיניהם ושאינו צריך לשום דיוק והכנה מצדם, שאם אתה אומר בטעם פסלותם משום דחשידי לשקר, הרי הם בכלל: אל תשת רשע עד […] אבל אם אתה אומר משום דלא דייקי, בזה תועיל תקנה אם יתברר לנו שלפי מדת גדר השכלתם הם מדייקים בעדותם. […]אי אפשר לומר דנשים וקטנים חשודים לשקר, משום דאם כן למה לן קרא מיוחד לפוסלם לעדות[…] ועוד ראיה גמורה ממה שהאמינו חכמים לאשה בעדות בכמה דברים: א' בעדות חליצה[…] מהימנינן להו בכל דבר שהוא גלוי מלתא משום דאין זו עדות אלא הגדה על המציאות האמתית כמות שהיא, וכיון דלא חשידי לשקר סמכינן עליהו ולא בעינן שיהיו מסיחין לפי תומם […]. וכן האמינו את הנשים בכל איסורים ואפילו באיסור תורה כגון שחיטה וניקור והפרשת חלה […] ובאמת כי לא היה צריך לראיות דמהיכא תיתי לומר דחשודות לשקר ובוודאי שהן בכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. […] ואם כן השתא דברירנא דאין נשים חשודות לשקר, על כרחך טעמא דפסלותם הוא משום דלא דייקי, כלומר: שאין דרכן לעסוק במסחר ובדברים של ממון, ולכן אינן יכולות לקבל ציור ברור בהבנת הענין שראו בעיניהן, ועלולות לטעות בדדמי ולהוציא מפיהן שלא במתכוון עדות בלתי נאמנה ומדויקת[…] ועל פי זה רשאים הקהל לתקן בהסכמת כלם להכשיר אשה לעדות כמו שמהניא תקנתם לקבל עדות הקרובים. וכל זה הוא בעדות שבממון, אבל בעדי קדושין וגטין וכן בדבר שבערווה אסור לתקן תקנה כזאת ואף אם תקנו תקנתם בטלה, דכיון שיש בעדות זו הרבה חלוקי דינים וספקות וצדדים להקל, חשודה האשה להקל בהם" (הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חושן משפט סימן כ. הדגשים שלי-מ.ה).
(אמור תשפ"ג)
