קובי פרידחי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)
היה לי פעם מרצה באוניברסיטה שהתלונן על השימוש הנרחב שהשפה העברית עושה עם המילה 'לב', וטען שמקור ההרגשות שלנו הוא במוח, הלב הוא רק משאבת דם משוכללת. בפועל, הלב משמש אותנו כמטאפורה גם לקשר שלנו עם הקב"ה. בתפילת ראש השנה, למשל, נוכל למצוא את הבקשה "תכין לבם תקשיב אזנך" ואת התיאור "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" לצד אזכורי לב רבים.
אמנם הרגש אכן ממוקם באמיגדלה שבמוח, אבל הלב ודפיקותיו הם הסמן המורה לנו על שינויים במצב הרגשי. לעיתים פעילות הלב המואצת מגיעה במצבים של חרדה או התרגשות עוד לפני שהמוח הספיק להסביר לנו ממה בעצם אנו מתרגשים. כך, למעשה, המטאפורה על הלב אשר מרגיש וחווה, אינה מנותקת מן המציאות.
בפרשת ניצבים נאמר "וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ". זאת בהמשך לפרשת עקב: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד". ניתן להניח מהפסוקים שללב שלנו יש ערלה המכסה אותו. עולה השאלה – מהי אותה ערלה? כיצד מסירים אותה? ומי אחראי על הסרת הערלה הזאת?
ככל שאנו גדלים אנחנו מפתחים הגנות השומרות עלינו. למשל בעבודה- אם כל משבר, כישלון, פידבק שלילי או יום רע יגרמו לנו לעצב עמוק או לחרדה, אנו נישחק ולא נצליח לשרוד את אתגרי היום יום. אנחנו מפתחים הגנות שהן כמו ערלה על הלב. נוכל להרגיש עם הזמן איך הלב כבר אינו מתרגש באירועים שפעם היו גורמים לדופק להיות מואץ במיוחד. אולם, להגנות הללו יש מחירים. אנו יכולים לגלות שפתאום גם אחרי הצלחה גדולה או פידבק חיובי, יש בעיקר ציניות. ההתרגשות כבר לא קיימת והלב נשאר כסדרו.
כדי לעשות תשובה, לאהוב את הקב"ה, לאהוב אחרים, להתפלל, לסלוח, להתרגש, אנו צריכים למול את ערלת לבבנו. בקריאה בראש השנה אנו עדים למילתו של יצחק. בברית המילה אנחנו עושים מעשה של ברית מצידנו כדי לאפשר לקב"ה להשלים את התהליך מצידו. כך, בתקופה זו אנו מנסים להכין את עצמנו- דרך חודש אלול ולאחר מכן בראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. השופר, הסליחות, הצדקה, מנסים לעזור לנו להיות מוכנים למילת הלב כך שהקב"ה יוכל להמשיך ולעשות את החלק שלו.
"הגנות הלב" שלנו חשובות מאוד כדי לשרוד. אבל כדי לעשות שינוי פנימי אמיתי, עלינו לנסות, בכל זאת, לפתוח בהן צוהר. "פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כְּפִתְחוֹ שֶׁל מַחַט וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם".
(ראש השנה תשפ"ג)
