הסליחה שאבינועם הרש לא הספיק לבקש

חבר שלי מהישיבה התיכונית שלח לי SMS קצר שהיום הוא יום הפטירה של המורה לספרות שלנו מהישיבה, אמיל. אמיל הזקן והכבוי שהיינו 'הורגים' אותו בכל שיעור מחדש ולא מוודאים הריגה רק בכדי שנוכל להתעלל בו גם בשיעור הבא. אמיל, שהמבטא ההונגרי שלו הפך לנו את הבטן וגרם באופן קבוע לרעידות בכל הגוף מרוב הצחוקים והדחקות שהעפנו עליו.

אמיל, שפעם אחת, כשכבר לא יכל יותר, ביקש מאיתנו עם עיניים דומעות: "בבקשה, מפסיקים לעשות רעש ולהפריע הכיתה. אני לא יכול ללמד ככה. לא יכול יותר". לרגע דממה התפשטה בכיתה רק בכדי לאגור את כל החיוכים והצחוקים שתאמו את תגובתם ה'בוגרת' של חבורת מתבגרים סוציומטים: שוב פעם נקרענו וכמעט התעלפנו מצחוק, עד שמנהל התיכון הגיע ובפנים זועפות קרא לאמיל הזקן וביקש ממנו הסברים.

למחרת אמיל הזקן כבר לא חזר יותר לבית הספר.

שבוע אחר כך ניגש אלינו בכעס סבא של עמיחי, ניצול שואה מהונגריה ואמר לנו: "אין לכם לב! פגעתם ברב של הקהילה שלי! אמיל איבד את כל משפחתו: אשתו ושני ילדיו בשואה ואתם, במקום לכבד אותו על אומץ ליבו וההחלטה שלו להעלות לארץ ולדבוק בחיים, התעללתם והשפלתם אותו! תתביישו לכם!".

למחרת בשיעור ספרות כתבנו מכתב מיוחד למנהל שיחזיר את אמיל. הבטחנו לעשות את המוות לכל מורה אחר, אבל אמיל כבר לא חזר. יותר לא ראינו אותו. והסיפור של אמיל נצרב אצלנו כעדות חיה לכך שבניגוד למה שחושבים אין בחיים באמת סליחה לכל דבר, יהיו הסיבות לפגיעה אשר יהיו.

אמיל, המורה אמיל, ניצול השואה אמיל, האלמן אמיל, האב השכול אמיל, היהודי קשה היום אמיל, נפטר כעבור עשר שנים. עלינו לקברו. ביקשנו סליחה במניין. אבל יודעים מה? משום מה הלב שלנו מאן לקנות את זה. אמיל נפטר ובלכתו לא הותיר לנו אפילו את האפשרות לבקש גאולה.

ומאז כולנו מחפשים אותה.

כמעט שלושים שנה חלפו מאז, ובכל פעם לפני יום כיפור צפה ועולה לפניי דמותו של אמיל ומיד לאחריה בושה תהומית שמעמידה למולי מראה ענקית ונוקבת, השואגת עליי: "תתבייש! ככה מכלימים פניו של אדם? ככה מביישים אותו? גורמים לו להתפטר? איזה קרח זורם לך בעורקים? כמה אטימות ורוע הנשמה שלך צריכה לספוג בשביל להביא את עצמה לכאלו דרגות של אפתיות?".

אבל, אם נחשוב על זה ונצא מהדמות של אמיל, אז בעצם אנחנו צריכים לבקש מחילה על כל אותם רגעים קטנים של החיים, טריוויאליים, רגעים שא-לוהים נכנס לתוכם ביחד עם הפרטים הקטנים. רגעים שהתעטפנו בהם במין זחיחות וטיפשות הלב והשתקנו את המודעות והחושים הבריאים שלנו ובכך הבכנו את הזולת וגרמנו לו צער.

זו יכולה להיות הפעם ההיא שביקרנו בסופר ובמקום להחזיר את עגלת הקניות למקום השארנו אותה ליד המכונית רק בגלל שהתעצלנו להחזיר אותה למקום, או אפילו הפעם ההיא שנכנסו לקניון והמאבטח המבוגר שיכול להיות סבא שלנו ביקש מאיתנו לפתוח את התיק בדיוק מתי שממש מיהרנו כבר להיכנס ולכן עשינו לו פרצוף רוטן וכועס וציערנו אותו כאילו אין לו חוץ מאיתנו איזה מיליון אנשים עצבנים שהוא צריך לעשות להם בידוק.

כשחושבים על זה, אז בכל יום יש לנו עשרות אם לא מאות רגעים שקשורים בסיטואציות חברתיות שבהן אנחנו צריכים לקבל החלטה ולבחור מהר מה אנחנו הולכים לעשות: האם אנחנו הולכים לבחור בדרך הארוכה שתצריך מאיתנו יותר משאבים ואנרגיות – לחייך בניגוד לרצוננו כמו גם להחזיר את העגלה של הסופר למקום למרות שזה יעכב אותנו ויגרום לנו ליותר מאמץ? מה עוד שזה בכלל התפקיד של 'מחזיר העגלות' (מה, אין מישהו שזה באמת התפקיד שלו?).

כי בעצם הסיפור כאן הרבה יותר גדול מהסיפור של סליחה ביום כיפור. זה סיפור על היכולת שלנו לחיות בשלום ולישון טוב בלילה עם העובדה שציערנו בן אדם. וזה לא פשוט בכלל.

***

ואם כבר, אז אין שיעור גדול יותר לתלמידים שלי מאשר זה שאני עוצר את השיעור ומבקש סליחה מתלמיד. לפני כולם. כי גם פגעתי בו לפני כולם. ובבקשת הסליחה הזו אני בעצם אומר לו: אני לא מורם מעם ואני לא הסגן של א-לוהים, אני בסך הכל המורה שלך. נכון, אם אני טוב בתחומי אז אני כנראה אהיה אחד מהדברים הטובים ביותר שיכולת לקבל לחיים: תקבל ממני כנפיים ואת היכולת להאמין שרק אתה תוכל לבצע את השליחות שלך בעולם, אבל אני גם טועה וזה לגמרי בסדר לטעות. מה לא בסדר? לא לעצור רגע ולבקש סליחה על הטעויות שלך. כי מלאכים יש בשמיים ואנשים? להם נתנו הסליחות.

עברתי עשרות מורים בחיי… את אלו שעצרו רגע וביקשו סליחה אני זוכר יותר מכולם.

(האזינו תשפ"ד)